חפצים מספרים / חנוש מורג

להרבה דברים אנחנו קוראים 'חפץ' או חפצים. אלה הם דברים שאינם חי או צומח, אבל לא כל דבר דומם הוא חפץ. הר איננו חפץ, אבל שולחן, או צנצנת, הם חפצים. גם סתם אבן בשדה איננה חפץ. חפץ הוא משהו שמשתמשים בו (רוביק רוזנטל).
אנחנו בארכיון חפצים בחפצים המגוללים סיפור. סיפור המלמד אותנו בזעיר אנפין על ההיסטוריה המקומית שלנו.
החפצים הללו מונחים בארון, ומידי פעם מתעורר בנו החשק להציץ ולעורר בהם חיים. 
הפעם החלטנו לממש את החשק הזה ולתת לחפצים לדבר ולספר את הסיפור שהם שותקים.

הקופסה של פטר
לפני כשנה נפגשתי עם פטר לנג ליד הקופה שבכלבולית. הוא קנה ביצים, והוציא קופסה מתוך התיק על מנת לארוז אותן. לא יכולתי שלא להתפעל ממנה, הרגשתי שבקופסה הזו מונחת חתיכת היסטוריה. פטר אמר לי שאת הקופסה הזו הוא יתרום בבוא היום לארכיון. 


כעבור זמן אני ופטר יושבים בארכיון והוא מספר לי את הדברים הבאים:
"הקופסה הזו ימיה כימי הקיבוץ, היא אצלי מראשית הקיבוץ. אני עבדתי אז בפלחה, היום קוראים לענף הזה גידולי שדה. בבוקר יצאתי לשדה בקאקון, וכל היום הייתי לבד על הטרקטור. לפרדס ולמטע הביאו אוכל בארגזים, אבל בענף הפלחה עבדנו לבד. קיבלנו את הקופסה הזו מאלזה פרטיג (אמא של תמי הורוויץ) שעבדה באקונומיה, ובה לקחנו את האוכל לשדה. עד לא מזמן היא שימשה אותי לקחת ביצים מהכלבו. אבל לאחרונה אין יותר ביצים בתפזורת ואני תורם את הקופסה הנדירה הזו לארכיון. אני חושב שהיא אחרונה מסוגה שעדיין קיימת. רק מעטים החזיקו בה, כי רק חברים מעטים עבדו לבדם בשדה. הנהגים קיבלו אש"ל, אבל לעובדי השדה לא יכלו לתת אש"ל. מה שנתנו לנו היה קצת לחם, חתיכת בשר ועוד משהו והכל נכנס לקופסה. כל בוקר עברתי במטבח, המנה הייתה מוכנה ואני הכנסתי אותה לקופסה, היא החזיקה אותנו במשך כל היום..."



מכשיר למדידת גודל התפוחים
לארכיון הביא את המכשיר המיוחד הזה יגאל מוהר, אחרי שפינה את דירת הוריו. אביזר זה שימש את אביו, משה מוהר במשך שנים רבות. יגאל זכר את התקופה שבה אביו היה מנהל בית האריזה לתפוחים שפעל בקיבוץ לפני הרבה שנים, והבין שאת ה"מחוטל" הזה צריך לשמר, כי הוא מספר סיפור של ענף חשוב שנעלם מהחצר. במשך שנים ארזו בקיבוץ את התפוחים שנקטפו במטע.

האריזה התנהלה בסדר ובדיוק, ומי שהכיר את משה מוהר לא יתפלא איך נשמרו הכללים הללו. המכשיר הזה היה כלי עזר למיון התפוחים, וחברים רבים יזכרו, בוודאי, איך שימש גם אותם בגיוסים הרבים שמילאו בבית האריזה (שהיה במחסן המשק).




ספר צילומים מרומא משנת 1949
לא יודעת מתי גיליתי את הספר הזה בין אוצרות הארכיון, אך אני זוכרת בוודאות שהוא ריגש אותי מיד כשנתקלתי בו. 
הכריכה מהוהה, הכיתובים כמעט מחוקים, אך הצילומים ברורים ומקצועיים, וגם ההקדשה על עטיפת האלבום נשארה קריאה. כתב היד הוא של יונה לנדסברג, והוא כותב את ההקדשה לגדי (כנראה גדי גיל) ובני הקבוצה שלו (מחזור א') בהיותו באיטליה, עם סיום המלחמה, כשהוא בשירות בבריגדה. המגויסים נשארו עוד זמן רב על אדמת אירופה ועזרו בהבאת יהודים לארץ. 



מעניין שבמעט המילים שכותב יונה לילדי הקיבוץ אתה מרגיש איך הוא מנסה לטעת בהם את המסר של הגבורה היהודית לדורותיה, ובד בבד גם מילים קצרות על המונומנטים ההיסטוריים והארכיטקטוניים שהוא פוגש ורואה ברומא ובערי איטליה האחרות. המסר העולה מתוך האלבום הוא מרגש, אתה מבין עד כמה חשוב לכותב, יונה לנדסברג, להעביר את התחושות והמראות לילדי הקיבוץ.  



צריך לגעת באלבום ולחוש כדי להבין שהדור של ההורים ומייסדי הקיבוץ  היה חדור שליחות והבנה שחינוך הילדים ובניית העתיד במולדת – זה כל הסיפור... 



לוח קיר של השכבה הבוגרת משנת תשי"ג
כן, היו ימים... הנוסטלגיה נודפת מכל דף של לוח הקיר של חברת הילדים.  בכל אות ואות, ובכל דף ניכרת השקעה עצומה בביצוע הדקורטיבי של עיתון הקיר של חברת הילדים. 



את העלון איירה תמי בן-אור בכישרון רב, ורוני קליין כתבה את הכתבות בכתב יד נאה ומדויק. הוא נקרא 'אשנב לחברה'. לא יודעת מי מכם זוכר, אבל מי שכן – נשמח לדעת איפה היה תלוי אותו עיתון הקיר, והאם הוצא לאור כש'המעורר' כבר היה העיתון של חברת הילדים, או אולי לפניו. איך שלא יהיה, מבין השורות עולים סיפורים ראשונים על משק החי, דיונים בחברת הילדים על הלאמת אופניים, רשמים מביקור בהצגה "הציפור הכחולה", רשמים מכפר סאלד במלחמה, והרבה רשמים והכנות לפורים. 

התמימות שעולה מן הכתב כמעט מבקשת לשאול, מה, ככה באמת היינו? הנכס הזה זכה לטיפול מסור אבל מזיק מצד עובדי הארכיון בשנים עברו. על מנת לשמור על דפיו העדינים של העיתון ניילנו אותו בשכבת פלסטיק שהזיקה ביותר לדפים, וגורמת לכך שבקושי ניתן לקרוא את הכתוב. ולפנינו - עובדי הארכיון, ניצבת משימה איך להעביר את הכתב והאיורים היפים למדיה אחרת כך שיישמרו לדורות הבאים... 



ספר המבקרים של בית וינה, משנת 1966 ועד 1988
בספר הזה נשמרו רגעים קטנים של אירועים חשובים בחיי הקיבוץ. מי שעובר היום ליד בית וינה קצת מתקשה להאמין שהאולם הזה היה ליבו הפועם של הקיבוץ. כל החגים, הסרטים, המופעים התרחשו באולם הזה. על הבית הזה הופקדה אינה ירון, צחצחה והבריקה, ניקתה עד כלות את החלונות ואת הרצפות. שמרה על הבית בכל מאודה.



השעות הגדולות שלה ושל האולם היו אותם רגעים בהם הופיעו כאן מיטב המוסיקאים והמנצחים בסדרות הקונצרטים של התזמורת הקאמרית. אינה דאגה לארח את כולם למופת, ולכולם נתנה הרגשת בית. 


ייתכן וזו גם הסיבה שגארי ברתיני (מנצח נודע בארץ ובעולם) אהב להופיע כאן במשך שנים כה רבות. ספר האורחים של בית וינה נוצר בתוך דפיו כמה מהרגעים הללו, ותמיד מסקרן לראות מי ומי היו הכוכבים שהופיעו כאן בעבר...











תגובות

  1. חנוש יקרה, כל כך נחמדה הרשימה הזו שלך. הכל. העלונים המקושטים, הסיפור על יונה מרגש אך יותר מכל חיממו את לבי המזכרות בכתב שהותירו פה אומנים מפורסמים ( אפילו גרטרוד קראוס...) והרי כל ארכיון לאומי היה מתברך בשכאלה. המשיכי בעבודתך, ואנחנו פשוט נהנה. רעיה

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

סדר זה סדר... / חנוש מורג

סיפורה של תמונה / חנוש מורג

טעימות לשבועות!

הארכיון תחת מטריית ניהול המידע

חלקת הדשא האלוהית

קבוצת רותם? קבוצת אורן? אנא הושיעו, הארכיון מבולבל!