אמנות במרחב הפרטי והציבורי בקיבוץ / חנוש מורג

הסיפורים  שעומדים מאחורי היצירות טבולים בזיכרון עמום מימים עברו ובהרהורים על ימינו אנו.
אשמח אם חברים יוסיפו זיכרונות משלהם על יצירות שהם זוכרים מילדותם בעבר - בבתי הוריהם או במרחב הציבורי הקיבוצי.

פסל עץ – גילוף 
בפרוזדור המועדון עמד לו זמן רב פסל עץ מעשה ידיו של מתנדב ששהה כאן באחת מן הקבוצות הגרמניות שהרבו לעבור כאן. את עבודתו זו הוא תרם למועדון הקיבוץ. שנים רבות היה הפסל חלק מן המקום. פינדה מיקם אותו על כַּן, נדמה לי שהיה זה בלוק פשוט, וכך הוא נשאר ללוות את המועדון במשך שנים רבות. עם השיפוץ הוא עבר לארכיון, בכל זאת עבודת אמנות, לא נעים לזרוק... כאן, קיץ וחורף הוא עומד מוגן, אבל כשהארכיון עבר שיפוץ לפני אי אלו שנים הוא קצת הוזנח ופגעי הטבע השאירו בו חותמם. בין שטיפת רצפה אחת למשנה הוא משנה מעט את מקומו, אך הוא כאן. מנסה להזכיר משהו. לא פעם אני תוהה איך זה שרק אני זוכרת לו חסד נעורים, עוברים פה לא מעט אנשים, מה, הם לא זוכרים אותו מימים עברו, לא תוהים מי עשה ומתי?




באלבום מספר 14, שנת 1967, מצאתי תמונות מאירוע פרידה של אחת הקבוצות הגרמניות ששהו כאן. ביניהן גם תמונת האמן עם יצירתו. אותי זה ריגש. הנה מספרת לנו תמונה אחת קטנה סיפור מאחורי חפץ העומד כאן מבלי לעורר עניין רב מסביבו. פתאום גם לו יש סיפור, גם לו יש היסטוריה, גם הוא מישהו. ואם תשאלו אותי – למה זה מרגש אותי, אני חושבת שהתשובה תהיה זו: כל יצירת אמנות מחפשת מישהו שיאהב אותה, יכיר בה, יעריך אותה, לא כן? אבל, בעיקר בגלל שעבודת הארכיון היא לרוב חשיפת העבר דרך סיפורם של החברים במקום, והנה, בדומה לחבר גם לחפץ יש סיפור אישי – זה מרגש אותי לא פחות מלחשוף או להיחשף לביוגרפיה אנושית.
ואם גם יצא משהו מן הסיפור הזה והוא יתגלגל אל האמן עצמו – אז על אחת כמה וכמה היה כדאי להעלות את הסיפור הזה על הכתב.

"המועדון השקט" בכתב ידו של פינדה

המועדון השקט
ואם הזכרתי מועדון ופינדה בנשימה אחת, אני לא יכולה שלא להזכיר את המפעל של פינדה, אחד מיני רבים שעשה - המועדון השקט.
המועדון השקט היה פינה קטנה בירכתי המועדון – מה שהיום מתפקד כמחסן. הרציונל שעמד מאחוריו היה ליצור פינה אינטימית  למפגשים, לישיבות. אני חושבת שאת ייעודו זה הוא אכן מילא במשך אי אלו שנים. אבל פינדה הועיד לו ייעוד נוסף, הוא הפך אותו לכעין חלל תצוגה קטן, ובו תלה יצירות שונות של חברי המקום – צילומים, בטיק, נדמה לי גם אמאייל של אגי. והיו גם הפסיפסים של יצחק יעקובוביץ’ (הם היו תלויים מבחוץ ומבפנים, והיום חלקם מעטרים את הכניסה למנהלה).



גם את יצירותיו שלו תלה שם פינדה. בוודאי תזכרו את הצריף הכחול שעמד עד לא מזמן בחצר האחורית של משפחת שפע, שם עבד פינדה, יצר, פיסל, והרכיב יצירות בטכניקות מגוונות.

הצריף הכחול של פינדה צילם אלדד ורדי

היצירות שהיו תלויות באותה פינה שקטה של המועדון הוחלפו מידי פעם, עד שעם הזמן, כשהמועדון איבד מקסמו גם הקירות של המועדון השקט נדמו. לא יודעת לאן הגיעו אותן יצירות, אבל אם יש למישהו זיכרון מעבודה מסוימת שהייתה תלויה שם – הוא מוזמן לשתף אותנו.

הפסל של ידיד על הדשא הגדול

בסוף שנות השישים נסע ידיד ללמוד בלונדון. הלימודים האלו חוללו בו מהפך סגנוני. שנים אלו היו השנים שבהן חדר הסגנון הגיאומטרי לתוך הציור, והרבה דובר גם על הזרם המושגי באמנות. ידיד חדל מלעבוד על בדים בצבע שמן, וכמו רוב האמנים אז, התעמק בעיקר באמנות מושגית, אמנות מינימליסטית. בין העבודות שהוא יצר אז הייתה העבודה המפורסמת של הגזרים – הוא עסק בהנבטת גזרים, כשאת כל אחד מהם הוא איפיין כבן דמותו של בן או בת מכיתת האם שלו במאוחד. באותן שנים הוא עסק גם בתכנון של פיסול חוץ. פסל אחד כזה עמד הרבה שנים על הדשא הגדול של הקיבוץ, מתחת לבית וינה. מתישהו הוא נעקר משם, לאן הגיע לא נדע...



הפסל השני עמד במשך שנים בבית המשפחה מאחור, דווקא ממנו נותרו צילומים רבים – כי ילדי המשפחה והשכנים הצטלמו לידו.

צפרא רט ליד הפסל של ידיד

כעבור שנים, מצבו הלך ונשחק והוא הלך ונזנח בכניסה של הקיבוץ, ליד עצי החרוב במורד לכיוון הנגריה.



כשרצינו, בחג החמישים, לשחזר את ימיו כקדם נאמר לנו שהעלות כה גבוהה שאפילו לא העזנו לחלום ולבקש ממוסדות הקיבוץ שישקיעו בו. גם שי ניסה לברר עלויות של שיחזור הפסל, והתייאש... סופו של הפסל היה שנמכר בתור גרוטאת ברזל. חבל...
מי שחפץ להכיר את סגנון הפיסול של ידיד מאותה תקופה מוזמן לרחוב דובנוב 10 בתל-אביב, למה שהיה פעם 'בית האיחוד'. שם עדיין עומד גאה הפסל של ידיד, גורלו שפר עליו משל אחיו בקיבוץ.



ציורי חברים
ואם כבר עסקנו ביצירות אמנות שקישטו את מבני התרבות שלנו, אני נזכרת בעבודת מופת, בעיניי, של שושנה ולטש. זה היה ציור מים גדול ממדים, בערך 50 ס"מ על 60 ס"מ – ממוסגר במסגרת מוזהבת כבדה. תמונת דומם של צנצנת תכלכלה עם פרחי בר מאד ססגוניים. השקיפויות והצבעוניות שלו משכו את תשומת ליבי כבר כילדה. שנים רבות הוא עיטר את קירות המרפאה שלנו, עד ששושנה החליטה להסיר אותו משם (היא נהגה לתת ולקחת את יצירותיה ללא כל מעצורים). אחר כך מתוך מחוות רצון טוב וכאות תודה נתנה אותו למשפחת שרי לביתם. שם הוא היה תלוי אי אלו שנים, עד שגם משם היא הסירה אותו. מאז נעלמו עקבותיו. דניאלה, בתה, חושבת שהיא מסרה אותו לאשתו של זאב זליגר, חדווה, ילדיה לא מאשרים שהוא אצלם, ולנו רק נותר זיכרון מציור יפהפה, שעיטר בקיבוץ לא מעט קירות.

ציור של שושנה וולטש (לא הציור המדובר כמובן)

ועוד זיכרונות ילדות מציורים שהיו פעם בבתי החברים 
בשנות החמישים המוקדמות המבחר של רפרודוקציות היה מאד מצומצם, על עבודות מקור כמעט ולא יכולת לחלום, אלא אם כן נעשו בידי צייר מקומי שחילק את עבודותיו לחברים. אני זוכרת שברוב בתי החברים שאני ביקרתי בהם הייתה תלויה תמונה של אבל פאן – 'רבקה - הרועה עם הכד'.



 זה היה ציור גדול מרשים, וכנראה שהרכישה שלו נעשתה בחנות שפקדו אותה רוב חברי הקיבוץ.

עוד ציור מאד פופולארי היה של סבא – 'הגז'. סבא היה צייר שבא מהאסכולה הגרמנית וחי כמה שנים בארץ, אחר כך ירד חזרה לחו"ל. ציוריו היו מאד פופולאריים, ורבות מעבודותיו זכו להעתקים של רפרודוקציות.
פה ושם היו גם תמונות של רמברנדט – כהות, חשוכות, ומאד כבדות. וגם רפרודוקציות של  ורמיר וואן גוך – החמניות, ענף השקדייה בצנצנת, היו חלק מאלו. עד שלא הזדמנתי בבגרותי למוזיאון בהולנד וראיתי את רמברנדט המקורי – לא הבנתי למה הוא נחשב לגדול הציירים, הדשנות של הצבע, מריחות המכחול האקספרסיביות לא עברו ברפרודוקציות הללו.


בבית של ליובה שיפמן

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

סדר זה סדר... / חנוש מורג

סיפורה של תמונה / חנוש מורג

טעימות לשבועות!

קבוצת רותם? קבוצת אורן? אנא הושיעו, הארכיון מבולבל!

הארכיון תחת מטריית ניהול המידע / היידי עפרון

חלקת הדשא האלוהית / היידי עפרון

זיכרונות ילדות מכיתת גפן / אראלה בורנשטיין (לברון), 2017

מי אני ומה שמי?

חוכמת ההמונים וגם קצת עוגמת נפש / היידי עפרון

ממלכה של מלכות / חנוש מורג