הרהורים על בית וינה - 1964 / אלכס קסטן

הטקסט הבא פורסם גם בעלון החודשי אבל בקיצור. הנה הגרסה המלאה:
ההחלטה החשובה לסיים את בניית בית וינה בכספנו, עשויה לשנות את יחס החברה למפעל חשוב זה ולחזק את הרגשת אחריותה כלפיו. עד כה היה זה בנין שניתן לנו, מעין מתנה, מעטים הצטרפו או צורפו לחוג שקבע פרטי צורתו ודרכי ביצוע.
ההחלטה עוררה בי הרהורים על גיבוש התכנית, על תוצאות התכנון, על ערך הבית בשביל החברה ועל אפשרויות השלמת המפעל.
מלכתחילה עמדה השאלה החשובה: למה ישמש האולם? ברור היה שעליו לשמש מטרות רבות: להוות מקום כינוס לאירועים חברתיים, מסיבות ומופעים. מלכתחילה חיפשו יעדים רבים  בשטחים שונים של פעולות החברה.
בתחילה הוגשה תכנית ענק - אולם בן 3000 מקומות – מלוות הסברים. לכמה ועידות וקונגרסים צריכה גבעת חיים לדאוג. התכנית המעובדת הופיעה, ולא מעט וויכוחים התנהלו סביבה. בתכנית השנייה הופיע מבנה תת- קרקעי, אולם ויד-זיכרון למשהו.
בתכנית השלישית והאחרונה תוכנן אולם, כחלק ממרכז חברתי, בשכנות בית התרבות ואז ביניהם רחבה מרוצפת. ליד האולם – מבנה נוסף לפעולות חברתיות שונות.
הוויכוחים המייגעים בתקופה זו היו בעיקר על מימדיו של הבניין ועל ייעודו. היו חברים שדרשו גודל מכסימלי, והצביעו על הצורך לערוך בו את סדרי הפסח ומסיבות גדולות אחרות, ליד שולחנות ארוכים-ערוכים וכן ועידות, פעולות אזוריות, הופעת תיאטרונים עבור המשקים השכנים ועוד.
היו חברים שהיו בעד גודל מינימאלי, דרשו להתחשב בפעולות החברה בלבד, המחייבות מסגרת נאותה. הועלתה בוויכוחים הדעה שמוטב לבנות אולם קטן יותר, שבמסיבות המוניות יתמלא עד אפס מקום ומעבר לזה, וישרה בצד האי נוחות הקשורה בכך, הרגשה טובה שלאסיפת-עם רבתי.
היום עומד הבניין על תילו. אפשר להגיד כך גם מבחינת העמדתו בטופוגרפיה של יישובנו. צורתו רבת רושם. הרעיון הארכיטקטוני מבטא מעין אוהל – ביטון גדול.  האולם נאה מבפנים ומבחוץ. חיתוכו אורגינאלי, בהיותו חפור בתוך הקרקע ומתרומם על ידי כך לגובה מינימאלי ולממדים המתאימים לסביבתו. הטיפול בקירות פשוט ומעניין והשקיפות תהיה מוצדקת יותר  כשיהיה גינון מטופל סביבו. בהמשכו, אפשר להגיד מאחוריו, או לפני שעריו – הרחבה המרוצפת, בינתיים בצורתה הגולמית.
האולם עדיין עומד בעירומו, ללא ציפויים, ללא במה סגורה, ללא צבע ותאורה.  מדאיגה בעיית האקוסטיקה, והשאלה היא אם ללא השקעת אמצעים טכניים מסובכים יהיה האולם שימושי, הן לתיאטרון והן לשמיעת נאום ולמסיבות עם. כמובן שבדיקה זו אפשרית רק בשלב מוגמר, אחרי שיתווספו ציפויים, חומרים מחזקים,  מעשירים ומווסתים את הקולות.
אמנם גם בצורתו הארעית משמש האולם זה שנתיים למסיבות שונות, הוא עובר כעין הרצה, ומי שרגיש לממדים ועיניו מאומנות לראות גם בחלקו – את המוגמר, יכול להעריך גם כיום חשיבותו וערכו: ויתכן שהערכה זו יכולה להדריך את המשך העבודות בבניין ולסייע בהכוונת השלמתו.
האם הושג  הרצוי לנו? השאלה העיקרית היא - אם אמנם הוקם אולם שאפשרויות השימוש רבות? והכוונה אינה רק כמותית אלא גם איכותית: האם משמש האולם גם מסגרת נאה לתפקידים השונים שעליו למלא?
חושש אני שבכך לא הצלחנו, כפי שיכולנו להצליח. ותחושת החברים, אם כי אינה ברורה כל צרכה, מאשרת כנראה השערה זו. ברוב המסיבות ופעולות החברה, שהתקיימו בתקופה האחרונה - והיא הייתה עשירה  בפעולות מעל הרגיל, לא נמשכו המארגנים לערכם באולם.
הופסקו כמה ניסיונות לחוג באולם מסיבות – חגים, להשמיע קונצרטים המרכזים קהל  מובחר  וכן הרצאות ומופעים של בודדים ואזכרות. מעדיפים את חדר האכילה, למרות אי-התאמתו  המובהקת ורהיטיו המפריעים.
במסיבות שונות הובלטה הרגשת ריקנותו של האולם וריחוק המציגים מן הקהל, שבדרך כלל  אינו מסוגל למלא את האולם אלא בחלקו והוא בוחר, משום מה, דווקא את הקטעים המרוחקים.
מסיבות של כל העם, כפורים, לא התאקלמו כאן. והצגות הקולנוע – עבורם בוודאי לא היה  צורך באולם כה גדול. כשלון גדול ראשון אני רואה בכך שאת אסיפות החברה נצטרך תמיד לקיים בחדר האוכל. הסדר אטוויסטי ובלתי הולם. וזו הרי הפגישה הסדירה והקבועה של החברה.
אין בדעתי להשחיר את התמונה. נכון שהיו הרבה מסיבות נאות בבית וינה, ונקווה שתרבינה שמחותינו. אולם רוצה אני להבהיר, שמספר קטן של מסיבות חייב באמת שימוש באולם כה גדול , מעובדה זו נובעות מגרעותיו.
הוא מתאים למסיבות המרכזות מספר רב של אורחים מבחוץ, הוא מתאים לסדרי פסח ולמסיבות  כגון אלו, אבל אני שואל את עצמנו כמתכנני סדרי החיים שלנו: מה יהיה אחרי שנבנה את חדר האכילה שלנו – וזה יהיה מחר או מחרתיים -  ובו כמובן יתנהלו סדרי פסח  ושאר מסיבות שתהיינה ערוכות כמנהג הננקטים עם סעודה ליד שולחנות? ואז ניווכח שהיה מיותר המאמץ  להתאים את האולם לצורה זו של מסיבות ולסבך תכניתו.
אין בדעתי לזלזל בעובדה שיש לנו ה י ו ם  אולם למסיבות אלו, אלא תוהה אני על השאלה, אם התכנון שלנו היה מחוכם, אם בררנו בין היעדים השונים עבורם ביקשנו משכן ומסגרת  - את אלה הנכונים והחשובים, האם השיגה החברה תמורת ההשקעה הגדולה את המכשיר רב התועלת  שביקשה.
מבני החברה, דינם כדין כליה ורהיטיה. בהתאמתם לצרכים, הם מסמלים את  כושרה לארגן את עצמה ואת פעולותיה החברתיות. בסגנונם - הם מסמלים את כושרה לגלם דמותה. מציאת קנה-המידה הנכון היא הבחינה הראשונה של תכנון נכון ויהיה זה תכנון של יחידים או תכנון קולקטיבי.
השאלה אינה צריכה להעסיק אותנו מבחינה אקדמית. היא מעשית ורבת תוצאות. ההשפעה בין החברה ובין מבניה היא הדדית ופועלת בשני הכוונים. החברה בונה את מבניה – אבל אלה  משפיעים על צורת פעולותיה, מעניקים סגנון וטעם לחיים היומיומיים והם עשויים לבסס ולהגביר את הרגשת הייחוד וגאוותה של החברה.

לב היישוב - מרכז חברתי תרבותי
לגבעת חיים אין עוד מבני-חברה רבים. אין מוסדות תרבות מובהקים. כספריה פתוחה וחדר- קריאה שקט, חדרי עיון ולימוד, אין חדרים לפעולות המוסדות ואין מקום לכינוס האסיפה. כך הפעולות מתנהלות במקומות בלתי מתאימים ובמפוזר, כך שאינם מורגשים.
איננו יכולים להתגאות בזה שקיימים שני מוסדת תרבות וחברה מסודרים - האחד המועדון והשני האולם הגדול. החסר מדאיג, מדאיג מאד. לא יתכן שהחברה לא תושפע מכך שלמעשה אינה מחזיקה ומפתחת מוסדות תרבות והשכלה בכלל, ומקדישה, במשך שנים רבות, את כל מרצה ואת כל תקציב הפיתוח בשטח זה למפעל אחד, שיוסיף לה יוקרה אבל לא יהיה כלי שימושי  די הצורך.
הישג חשוב הוא שבית-וינה נבנה במרכז וליד המועדון ונמצאות בשכנות רזרבות מספיקות להשלמת המרכז.
על ריכוז כל מוסדות החברה, על יצירת "לב-היישוב", דובר לפני שנים בדיונים על בניית הנקודה. ההצעה הייתה לבנות את כל מוסדות החברה בקומפוזיציה ארכיטקטונית רצופה. מדובר על חדר האכילה, על מבני תרבות והשכלה, על מזכירות, חדרי ישיבות וכו'. ועל מבנה לאספקה קטנה ולצרכים יומיומיים דומים.
אז הועלתה גם ההצעה בדבר רחבה מרכזית קטנה, מרוצפת ומוקפת מבנים, המהווה חלל נוסף, אולם בלי גג. מוטיב זה עדיין לא קיים בקיבוצים, אבל הוא ידוע באזור הים התיכון, וקיים בכל הגדלים: מכיכר עירונית סגורה ועד ל"פטיו" של בית משפחה. אפשר למצאו למשל בעכו העתיקה  בכל הווריאציות.
רוצה אני להגיד שהרחבה שלנו טרם נולדה. השטח המרוצף קושר בינתיים שני מבנים שאין דמיון ארכיטקטוני ביניהם ומשמש לחצייה בין מרחקים בלתי מוגדרים מצד אחד לקראת העלייה על  הגבעה, מצד שני - מדרגות פאר לקראת – המטבח.
הרחבה בצורתה המבוקשת תהיה קיימת כשנכוון בניה להשלמתה. והצעתי היא לחתור לקראת זה בהחלטיות. ע"פ הצעה רעיונית שהועלתה בזמנו, יש להעמיד מבנה ארוך מצידה הדרומי של הרחבה, בו ימצאו ספריה, מוסדות תרבות וחדרי ישיבות, ויתכן גם המזכירות. המבנה יסגור את הרחבה מצד זה, אבל ייתן עם זאת מעבר מוסדר אל העלייה הטופוגרפית. הוא ישתרע במקביל למועדון, עד קצה הרמה במערב.
מצד צפון קיים המורד הטופוגרפי אל השטח שלפני חדר-האוכל והמזכירות. הצעתי היא ליעד שטח זה לחדר האוכל שעתיד לקום. מה יתרונות הצעה זו?
תבוצע בזה קודם כל סגירת הצד הצפוני של מערך המרכז החברתי ויצורף בצורה ארכיטקטונית ברורה מבנה חשוב.
יתרונה של ההצעה – בריכוז, בקרבת המבנים השכנים, בעיבוד הארכיטקטוני של קרבה זו.
חדר האכילה יעמוד במפלס יותר נמוך, מבחינת הערכת המבנים המהווים את המרכז, יש ערך  לעובדה ש"עולים" מחדר האכילה לבניני התרבות. למדרגות הפאר תהיה מטרה גם כלפי מטה, הסיסטמה הארכיטקטונית תיסגר. גם מבחינה פונקציונאלית נראית ההצעה: הקשר אל המטבח תקין, המטבח עצמו יעלם מעינינו ויידחק החוצה.
ההצעה הזו מועלית עכשיו, כדי לאפשר תכנון סדיר - גם בשלבים האקטואליים של עיבוד סביבות האולם. ואשר לבנין המועדון – יהיה צורך לשפצו לשנותו. הספרייה תצא, הכניסה למועדון תהיה דרך הדלת הקיימת מצד דרום והדלת הצפונית תחוסל. אפשר יהיה לסדר דלפק בנוי ואת כל אביזרי הבישול להעביר לחדר הכניסה.
כדי להשוות צורת הבית למבנים נוספים, מציע אני להרים את הקירות החיצוניים של הבניין ולהעלים בזאת את גג הרעפים ואת הגמלון.
הרחבה כשתהיה סגורה מכל צדדיה במבנים, תקבל את ממדיה האמיתיים ותתחיל לחיות. אבל היא תצטרך לקבל גם את רהיטיה, ואין ספק שגם בעניין זה נוכל לתכננה ולכוונה כבר היום  לקראת המצב הסופי.
יש מקום לעצים מתאימים במקומות מובחרים (אגב, קיימת הצעה גם לנטוע עץ בתחום המדרגות) ויש כאן מקום לרהיטים ממש: ספסלים, עמוד למודעות, פנסים ומעשי אומנות ופסלות. אלה צריכים להתרומם בצורות מעניינות - כגושי בטון מן הרחבה ולהוות גורם בחלוקת השטח וארגונו. וייוצרו מקומות, שטחים ומוקדים שיבקשו לצרף אליהם או לכסותם במעשי אומנות שבחלקם בוודאי יהיו מעשה ידי חברינו.            

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הארכיון והמוות / היידי עפרון

מבצע בוקר בפעוטון / ערה

שתי תמונות / היידי עפרון

עצי הברוש בדרך לבית הקברות / נורית וולף

הסיפור מאחורי הסיפור / חנוש מורג

האחד במאי / היידי עפרון

מה תגיד סבא ברונו? / נעה בוכהולץ

"הפועל" גבעת חיים – שנים ראשונות / פינדה שפע

ארכיון

הצג עוד