רשומות

מלחמת השחרור בכפר סאלד - זכרונות בת תשע / רחל נחמני גליק 2018

תמונה
ב-29 בנובמבר 1947, יום אחרי שמלאו לי 9 - בצריף האטרניט הפיצפון של הורי, הצטופפו חברים רבים סביב רדיו ״פיליפס״ קטן שהיה היחיד שקלט גלים קצרים. הם האזינו לישיבת האו״ם בלייק סקסס, ניו יורק, שהיתה אמורה לחרוץ את גורל 'תכנית החלוקה של א"י' שפירושה הקמת מדינה יהודית.
הם עקבו אחר מניין הקולות אחד לאחד; וכשהתקבלה הצעת החלוקה, נשמו לרווחה והתרגשו מרוב שמחה (לא צהלו - הרי רובם היו ייקים!). האירוע חי בזכרוני, למרות שכלל איני בטוחה שהייתי נוכחת בו וסביר להניח שניכסתי לעצמי את סיפורי הורי. לא ידוע לי אם גם בכפר סאלד - כמו במקומות רבים בארץ - פרצו בריקוד הורה סוער לשמע החלטת האו״ם.


מה שכן ידוע לי הוא שהתכוננו בדאגה לבאות:
סלעים - שלא היה מהם מחסור בכפר סאלד - נערמו בחצי עיגול והיו לעמדות הגנה ממוקמות מסביב לקיבוץ. הקיבוץ כולו חולק לקטעי הגנה. המקלטים עדיין לא נבנו.


כעבור ששה שבועות, ב-9 בינואר 1948 הותקפה כפר סאלד ע״י הצבא הסורי; היישוב הראשון שהותקף ע״י צבא ערבי סדיר (עד אז היו התקפות של כפריים, וקרבות עם כנופיות).
הייתי בכיתה ד׳ ושעת-העבודה שלי הייתה בגן הילדים. בין שבע לשמונה בבוקר…

רק תמונה אחת... היידי וחנוש

תמונה
לציון שנת ה-70, לתערוכה וירטואלית של ארכיונים ישראליים, נתבקשנו לבחור פריט אחד מתוך האוספים שלנו - הפריט הנבחר יכול להיות מכול סוג וחומר, בעל ערך היסטורי, לייצג חשיבה מקורית ולשקף לדעתנו את 70 שנות ישראל בהקשר של יישובנו.

אין מה להגיד, זו משימה לא פשוטה והבחירה הייתה קשה.

אותגרנו.

שוטטנו נבוכים בין התמונות של בן גוריון בטקס אבן הפינה בשנת 1952; הנפת דגלים (ישראל והדגל האדום של הפועלים...) של המחזור הראשון באותו הטקס; לקומנדקר של לווית הבנים אחרי מלחמת יום כיפור; לעובד השדה ששרד את התופת באירופה ואיבד את בנו במלחמה; ועד לתמונת כל הקיבוץ על המדרגות במרכז הקיבוץ ב-2012 כשהקיבוץ בן 60.




רצינו לשלב כמה אמירות ולא ליפול אל הבנאלי.
לאו דווקא ללכת על דגל ישראל וכובע טמבל, ולנסות לצאת מהמסגרת של תמונות שמייצגות קיבוצים - החצר הקיבוצית, חצר הגרוטאות, לינה משותפת, חדר האוכל, גיוסים וכו'.




ורצינו גם להיות אופטימיים (לפחות לא הפוך) ולחבר את הראייה הארכיונאית באותה תמונה.

ורצינו גם... שהתמונה תביע סיפור, ושלא נצטרך להסביר אותה.

כמעט התייאשנו.

אבל למזלנו עוד השקענו קצת זמן חשיבה, וסיעור מוחות.

שחזו…

שירו של עופר פניגר מתוך האתר זמרשת

תמונה
בימים הללו, של זיכרון הנופלים, קשה לעבוד בצורה רגילה.

אנחנו מרגישים בזעיר אנפין את שמרגישות כל הזמן המשפחות השכולות והאנשים שאיבדו את יקיריהם.

היום נפלה בחלקי הזכות לגלות שיר של עופר פניגר.

אני מביאה את הדברים בשם אומרם, כפי שמצאתי אותם באתר זמרשת

ה.ע


שיר נשיר לאמא
מילים: עופר פניגר
לחן: יבגני רודיגין
כתיבה: 1961-62
הלחנה: 1953

ביצוע: כוכבה שחר
שנת הקלטה: 3.2014
הקלטה ביתית לצורך תיעוד
הקלטת זמרדע

שיר נשיר לאמא
לאם דואגה עם ליל,
שיר רוסי נשירה
על רוח סתוי מילל,
בית הספר סימנו,
נופפנו מטפחת ביד,
שלום שלום לך אמא
עתה אנו לבד..

שביל הרים מתפתל לו,
ג'יפ סיור בדרכים,
אם חזה יש ולב בו,
בית אמא אז רוצים.

עם עלי שלכת,
החורף בשערים,
ידלוף שוב אוהלנו,
נשכב בו רטובים,
אז נקרא לך שוב, אמא,
למה כל כך פה קר?
מכתב עדוד תשלחי נא
כי לנו פה נשבר..

שביל הרים מתפתל לו...

ילל תנים בואדי
וכלב רועים ינבח,
בחשיכה נצעדה
אל קבר שיך נידח,
אז נקרא לך שוב אמא
חושך מצרים ירד,
הולכים בלי סוף הולכים
והשביל אבד אבד...

שביל הרים מתפתל לו...

כובע פלדה רכוס
המצנח נצמד אל גב,
המטוס ימריא
והלב ירעד ידאב,
אז נקרא לך שו…

עבדים היינו עתה בני חורין, על החירות

לכבוד חג החירות שוחחנו עם נחמיה גינזבורג על מושג החירות כפי שהוא רואה אותו. (רשמה שוש) אפריל 1986 בתוכנו
הערת הארכיון - נחמיה, אביה של חנהל'ה פרנקל (אישתו של אבי פרנקל)
העניין המרכזי בחג הפסח הוא עניין יציאת מצרים. זהו עניין בעל חשיבות רבה לא רק לגבי פסח. הנה - בראשונה שבעשרת הדיברות, בספר שמות, אלוהים מציג עצמו ואומר: "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". כבר ר' יהודה הלוי שאל את ר' אבן עזרא מדוע מציג אלוהים דווקא באופן כזה את עצמו, מדוע אין הוא מציג עצמו כיוצר האדם והעולם. ועל כך אני כשלעצמי עונה לעצמי, כי עניין היוצר עולם ואדם הינו בלתי רלבנטי לכאן. אלוהים מדגיש שאתה, החי בהוויה אנושית-חברתית מסוימת, הגעת לכך מפני שהמיוחד בך הוא שאתה מסוגל לצאת את מצרים, ושאבות אבותיך באמת עשו זאת. בעלי חיים אינם יכולים לעשות זאת ולכן זהו מותר האדם. זו הסיבה שאנו קוראים לפסח חג החירות.
חופש הוא חופש מכבלים, מהתחייבות, חירות פירושה בעצם היציאה ממצרים אל הר סיני - הליכה לקבל התחייבות. החירות היא תמיד הליכה בכיוון של קבלת אחריות, למשל, שצ'רנסקי ברוסיה: בגלל התחיי…

דף מעזבונה של סימה שרי / חנוש מורג

תמונה
סימה הלכה לעולמה, היא איננה. צריך להגיד זאת שוב ושוב כדי להפנים.
היא הייתה דמות כה מיוחדת, כה חיננית, אחרת מכל האנשים שליוו אותנו בילדותנו. כשהגיעה לכפר סאלד כבשה את ליבות הילדים והחברים גם יחד. לא קשה להסביר – בת הארץ, פלמ"חניקית, פיקנטית זו המילה.
אני חושבת שלא רק אנחנו אהבנו אותה, אף היא אהבה אותנו. אהבה את החיים בקיבוץ על אנשיו וילדיו. במשך שנים רבות היו לה חיבורים רבים – לילדים שחינכה, להוריהם, לאנשים שעבדה איתם. רצתה להיות מעורבת, תמיד. היא הייתה מאלו שרוצים, ויודעים גם איך, להשפיע ולהטביע את חותמם.

כשנפטרה וביתה נארז על ידי ילדיה, קיוויתי שחומרים רבים ומעניינים יגיעו אלינו, לארכיון. סימה הייתה מאלו שמכינים את עצמם לקראת הפרידה. את אשר רצתה להשאיר אחריה ארגנה וכתבה מראש, הייתה מודעת מאד לחומר שיישאר, לסגנון ולניסוח. את סיפור חייה כתבה במשך שנים רבות. התוצאה מוכרת ויפה – "עד כה". ספר מרתק, החופן בתוכו את כל תחנות חייה, כולל התקופה הכפר סאלדית וכמובן חייה כאן, בגבעת חיים. בשנים האחרונות ממש, כשלא עמד לה כוחה לשבת ליד המחשב, ביקשה את עזרתנו בארגון מחדש של רשימותיה ה…

אלכסנדר על שום מה?

תמונה
העביר לארכיון רון ארזי: "כתב והאיר את עיני ידידי ירון בן-עמי".


הנה באה שבת, זמן שבח_הארץ
יצא ככה שדיברתי באיזו הרצאה באחת המכינות על נחל אלכסנדר.
"אתם יודעים על שם מי הוא?" שאלתי.
"ברור. על שם אלכסנדר ינאי," הם ענו.
"לא," אמרתי, "הוא על שם איסקנדר, יצואן האבטיחים."
"אבל אמרו לנו!" הם טענו בתוקף.
אפילו התקשרנו בו במקום למי שאמר להם, והוא אמנם הכיר את גרסת איסקנדר, אבל שם אותה במישור אחד עם אלכסנדר ינאי. כך גם כתובות הגרסאות בויקיפדיה ובמקומות אחרים.
שוחחנו קצת על העניין, וסיכמנו (שיעור הסטוריה או לא?) שהדבר הראשון שצריך לבדוק כדי להכריע בשאלה, הוא ממתי בדיוק קוראים לנחל "אלכסנדר" (שזה אחלה שם לנחל, תודו. הייתי שמח גם לנחלי הרולד, פרידריך, יחזקאל ופרנסואה).
אז הלכתי ובדקתי.
דבר ראשון – פניתי למפת הפלסטיין אקספלוריישן פאנד, המפה המפורטת הראשונה של הארץ, משנת 1880. צילום מצב של הארץ, חצי דקה לפני הציונות. שם כבר מכונה הנחל "נהר איסקנדרון".
הלאה. פניתי לכתביו של ויקטור גרן, סייר צרפתי שערך בארץ כמה וכמה מסעות,…

ביקור בארכיון גבעת חיים איחוד / ברוריה קויתי, מנהלת מרכז התיעוד של עמק חפר

תמונה
ביום שלישי 23.1.18 ביקרתי בארכיון גבעת חיים איחוד ונפגשתי עם היידי עפרון ואשר ישראלי.
הכניסה לארכיון מלווה בקירות שעליהם מופיעים פריטים המספרים את ההיסטוריה של הישוב (שלטי קבוצות ילדים, לוח שנה קיבוצי, משחקים שונים ותמונות של בני המקום).

אשר ערך לי ביקור מרשים בקיבוץ (ברגל וברכב) והראה לי את גודלו ורבגוניותו של המקום. הוא הראה והסביר לי על חשיבותו של ארכיון התכנון והבנייה, השומר בתוכו מפות ושרטוטים של מבני הקיבוץ מתקופות שונות, בייחוד היום, עם התרחבותו של הקיבוץ וחזרת הבנים הביתה.


היידי הכניסה אותי לכל מחלקות הארכיון הקיבוצי, סיפרה לי על התפתחותו והראתה לי כיצד הוא בנוי, והכל בלחיצת כפתור. שוטטנו ועברנו על הבלוג, על עלוני הקיבוץ היוצאים באופן סדיר, ראינו את מילון המונחים הקיבוצי האישי של גבעת חיים, קראתי חלק מהסיפורים המקומיים, עברתי על אלבומי התמונות המרהיבים, צילומי סרטים, שלטי חוצות, מתכונים ייחודיים של נשות הקיבוץ ואפילו ראיתי שיש מקום כבוד בארכיון לצילומי מצבות של כל הנפטרים.
להיידי היה חשוב שהכל יהיה נגיש, שמיש וכל אדם שרוצה לקבל מידע על הקיבוץ יוכל לעשות זאת בכל רגע נתון.
ראית…

עולם הולך ונעלם / אפרת אשל

תמונה
מוצאי שבת, שעות אחרונות בסוף של שבוע.
זמן של כביסה.
ההורים ממיינים, מפרידים, מכינים בערימות וקושרים בסדין.
ובדרך אל בית הילדים עוצרים במכבסה וזורקים לתאים.
ג׳ינס, צבעוני, לבן, מגבות, מצעים, כותנה, סינטטי...
לכל בגד התא שלו.
ולאחר מספר ימים קורה הקסם והבגדים הנקיים מונחים מחכים, בתא במחסן.
משהו להתגעגע... משהו שכבר לא יחזור.




ועכשיו כשהכל כל כך השתנה, חוזרת עם מאיה שלי למכבסה ומספרת לה על המקום המיוחד הזה שבקרוב יעלם.
מספרת, כי חשוב לי שגם היא תזכור.





סוניה נטע - הספד של נכדתה

תמונה
חלק מעבודת המתנדבות בארכיון זה להקליד הספדים. והנה הספד שהקלידה מרים ארזי שמצא חן בעיני. הוא היה כל כך  ויז'ואלי. וגם תהיתי - למה שבתה שביתת רעב מיכל נטע - הנכדה של סוניה נטע?




סוניה נטע - סבתא, כותבת הנכדה מיכל (נטע) 1998


ביום ראשון בבוקר הייתה התרגשות קטנה בשמים, סבא עמד בשערי הגן וחיכה...

הוא ידע שהיא תבוא וכבר המון זמן הוא מצפה, מתגעגע, דואג.

אבל נעזר בסבלנות: שהרי אין להאיץ בחיים על אף הייסורים.

אבל הנה היא מגיעה.

והוא מחה דמעה מהעיניים הכחולות שלו, ובזרועות חסונות חיבק את הכתפיים שלה הרועדות. היא חייכה אליו חיוך עייף ומאושר... והעיניים שלה נצצו בשמחה אילמת כי הגרון עוד ניחר והנשימה כבדה. הוא הסביר לה שעוד מעט יעברו הכאבים, ויחלימו הפצעים ושלווה גדולה תבוא... וכל הזמן ליטף אותה בעיני שמיים אוהבות ובידיים חמות החליק את שערה הלבן והרך.

אחר כך כשחזר אליה קולה הם ישבו חבוקים, והיא סיפרה לו על הארץ שכל כך התכערה! על הגידולים הממאירים שצמחו בה.

ועל המשפחה שיפתה ועל המצטרפים החדשים: יובל ויאקי, ועל הפרחים שנבטו ומקשטים אותה. על התימני הקטן והתימנייה הפיצקל'ה... ועודד ועידו ועומר,…