יום ראשון, 19 בפברואר 2017

ארכיקפה יום המשפחה

יום המשפחה חל ב26 לפברואר, האם אתם יודעים למה?
בעבר יום המשפחה צויין כ"יום האם" (ולא נכנס לסיבות שהובילו לשינוי).
בעולם מצוין יום האם ביום ראשון, השני בחודש מאי, ואילו בישראל מצוין יום המשפחה בל' בשבט.
אז למה דווקא בתאריך זה?
זהו תאריך מותה של הנרייטה סאלד, שהקימה את ההסתדרות הציונית הדסה - ארגון הנשים, ולכבודה קישרו בין התאריך לבין המשמעות של יום האם.
אבל לא לשם זה התכנסנו בפוסט הזה...
הארכיון מזמין כל אחד ואחת להגיע בשבועיים הבאים לארכיון למפגש קפה ונוסטלגיה שבו אתם יכולים להציץ בתיק המשפחה, לגלות דברים חדשים ולהתרפק על הנוסטלגיה (או שלא...) וגם להתבונן בצילומים משפחתיים.
נשמח לקבוע אתכם.
אפשר לפנות להיידי – 0528933172 או חנוש 054-9039945

אנחנו נעלה בכל יום תמונות משפחתיות לאלבום בפייסבוק. אתם מוזמנים לשלוח לנו צילומים או בקשות מיוחדות ונשתדל להענות כמיטב יכולתנו. בסוף נעלה הכל לאתר הקיבוץ.







יום רביעי, 8 בפברואר 2017

תכנון נוף קיבוצי במציאות משתנה (מוקדש לחג האילנות) / יובל דניאל

העץ בשרות "הפרויקט הציוני"

מאת יובל דניאל, יד יערי (משולב עם צילומים מהקיבוץ שלנו)

אני מביט בציורי אמנים - צליינים בני המאה התשע עשרה (כדוגמת הצייר דיוויד רוברטס והצלם פליקס בונופיס) וא"י ביצירותיהם שוממה, מועטה בעצים. במלחמת העולם הראשונה, הושמדו מעט מהעצים שהיו נטועים  בשטחי הארץ לטובת מכונת המלחמה הגרמנית - טורקית. עדרי העזים שהיו בחזקת הרועים הערבים לא הוסיפו נחת ובריאות לעצי ושיחי הארץ, הם נאכלו בתיאבון ללא רחם.
בשנת 1898 מגיע לא"י חוזה המדינה תיאודור הרצל, כדי לפגוש את הקיסר הגרמני וילהלם השני במטרה  לשכנעו לקחת חסות על ההתיישבות היהודית בא"י. בדרכו לירושלים עוצר הרצל במוצא ושם הוא בוחר לטעת עץ ברוש (לא ארז כמו שחשבו בשעתו) כסמל לשאיפה לאומית – ציונית (נשיאי ישראל לדורותיהם נהגו לשתול בארזה כל אחד בתורו ברושים וארזים).  חלוצי העלייה השנייה כחלק מהפרויקט הציוני, לוקחים  את גורלם בידם ומחליטים לעלות לא"י (גם ללא עזרת המשיח...), להתיישב בה, ולהקים בה נקודות יישוב. מה יותר סמלי וציוני מאשר לנטוע עצים כחלק מהבית, כחלק מהפרחת שממת הארץ. את המציאות הזו ביטא נאמנה המשורר שכתב : "הוי ארצי מולדתי הר טרשים קרח" (טשרניחובסקי). אמנים בשנות העשרים "מתגייסים"  לטובת הפרויקט הציוני, באמצעות שילובם של עצים ופירות משפעת הארץ ביצירותיהם תוך הדגשה מכוונת. העץ היה ביטוי למודרנה, להתחדשות, לשורשיות, ליצירת יש מאין. הק.ק.ל  כממשיכת חזונו של הרצל משווקת ליהדות הגולה  בראשית המאה העשרים תעודת תרומה לרכישת עצי זית  לייעור הארץ.
באיור המלווה את התעודה נראית משפחה יהודית (שילוב בין חלוצים ואנשי תורה עטורי זקן וחובשי כובע), שותלת עץ על אדמת הארץ. בטקסי עלייה על הקרקע של ישובים משולבים  פסוקים וסיסמאות המבטאים באמצעות נטיעת עצים את הזיקה להתיישבות ולא"י (לדוגמא: והיה הנטע לאות ברית ביננו ובין הארץ הזאת).  גם כאשר הקיבוצים חיו חיי צניעות ונזירות בעקבות מצוקות כלכליות קשות, ניתנה לגן הקיבוצי הציבורי עדיפות מובהקת. סידור העבודה העניק תמיד ביד נדיבה כוח עבודה לטיפוח הנוי.  במלחמת השחרור כאשר יישובי הנגב כדוגמת נירים (דנגור) נלחמו על נפשם והמים היו במשורה הם הקפידו להשקות את עצי השיטה שנשתלו בקיבוץ ונתנו להם חיים גם אם זה בא על חשבון צורכי החברים.

בהמשך היה גן הנוי הקיבוצי המטופח והרחב לתעודת הזיהוי הקיבוצית.

גבעת חיים (מאוחד), שנים ראשונות. אין עוד עצים...
מתוך האלבום של פינדה שפע
מפה קיבוצית חדשה
לנגד עיננו הולכת ומשתנה הארכיטקטורה הפנימית הקיבוצית, מהקצה אל הקצה. השינוי העקרוני המשמעותי ביותר הוא ביחס בין המרחב הציבורי לפרטי. בין חדרי החברים ההולכים ומתרחבים, על חשבון המרחב הציבורי על דשאיו, וגן הנוי שבו. נוצרת מפה קיבוצית חדשה בה משתנים היחסים בין מרכיביה המסורתיים. השתנות הגן הקיבוצי מתרחשת ממש כאן ועכשיו.    

נוטעים בקיבוץ גח"א

ט"ו בשבט – חג הנטיעות היה מתמיד הזדמנות פז, חינוכית ופרקטית כדי לטעת עצים ולהרחיב את הגן הקיבוצי. הילדים גויסו למשימה, ובתהלוכה טקסית מרשימה מלווה בשירי החג ניטעו השתילים הרכים. ואכן, שטחי הגן והנוי הציבוריים היו כמעט ללא הגבלה. מרחבי הדשאים, חורשות העצים, פינות החמד הקטנות המפוזרות בקיבוץ היו מסממני הקיבוץ.

גח"א, הדשא מתחת לחדר האוכל

והנה לפתע כצורך דמוגרפי דחוף, מתבקשת ועדת תכנון  "לעקור נטוע" לטובת שלמת בטון ומלט!
בקיבוצי המעפיל בונים מתחם מגורים חדש המחייב את הקטנתו של הדשא הגדול המיתולוגי ואת עקירתם של עצים שבעי שנים שהיו חלק מההיסטוריה  הקיבוצית - מזיכרונות נוף ילדותנו.
מציאות הכרחית זו מחייבת חשיבה תכנונית חדשה הלוקחת בחשבון את המשתנים המתחייבים משינוי אורחות החיים.
דוגמא טובה לכך הוא מערך הכבישים, השבילים, ומקומות החנייה בקיבוץ (בקיבוץ המשתנה יש לכל משפחה רכב אחד לפחות) שהשתנו עד מאוד.

זאב גוטקינד, עלון הקיבוץ - "בתוכנו", שנות החמישים.

נושא הבטיחות הפנימי השתנה, וממקום בו ילדים רצו, שיחקו והשתובבו בחוץ ללא פחד  ובביטחון אישי מלא, יצרנו במו ידינו מרחב ציבורי מלא חששות וסכנות!

כיצד מתכננים מחדש את  אדריכלות הנוף הקיבוצית?  
כיצד מוצאים את האיזון המתבקש בין רצון הפרט לצורכי הכלל?
חייבים להחליף את דיסקט תכנון הגן הקיבוצי. לא עוד שליטה אבסולוטית של רכז הנוי על מה שנשתל ונעקר בקיבוץ. יש לייצר דיאלוג חדש, אסטטי, חכם ומתחשב בין הפרטי לציבורי. אני מזהה תופעה מרתקת ההולכת ומשתרשת עם בוא ההפרטה; חברים מקצים שטחי נוי פרטיים לטובת גידול ירקות ועצי פרי.  חבר קיבוץ מוציא היום משאבים לא קטנים להחזקת גן הנוי הפרטי צמוד הבית שלו. ישנה חלוקה ברורה ומתוקננת במה מטפל ענף הנוי ומה באחריות חבר הקיבוץ. הנוי היה מתמיד מגאוות הקיבוץ. יעידו על כך אגרות הברכה לשנה טובה שנשלחו מטעם הקיבוצים, ספוגים בצבעי ירוק וכחול. דשאים, עצים, שמים ומים. פסטוראליות של גן עדן קיבוצי שבאמצעותו שווקו את כל הטוב והיפה שבקיבוץ. "הדשא הגדול" (המועדון הקיבוצי הירוק), מככב בכל אגרות הברכה הקיבוציות ובכך נהיה לסמלו של קיבוץ.





שאלו את שמואל מסטצ'קין (האדריכל הראשי של מח' התכנון של הקבה"א) מהו גודלו האידיאלי של הדשא הגדול ? הוא השיב: "גודלו גזור מהיכולת להכיר את העומדים משני קיצותיו". ובכך ביטא את האינטימיות המתבקשת גם במרחב הציבורי.

גן הנוי הקיבוצי בא לספר לכולם, לחברי וילדי הקיבוץ, ולאורחיו, שהקיבוץ הוא בית.
כאשר בונים בית שותלים למרגלותיו, דשאים, עצים, שיחים ופרחים.  בספרם "גן ונוי בקיבוץ" ("גנים ונוף בקיבוץ" רות אניס ויוסף בן ערב , הוצאת משרד  הביטחון – 1994) מצטטים המחברים את ראשוני דגניה: "כאשר עברנו לנקודת הקבע שלנו הייתה ראשית עבודתנו – נטיעת השדרה הראשונה לצל ונוי". שדרת ברושים הנטועה בואכה לשער הקיבוץ מסמלת יותר מכל את הדרך אל הבית. דרך המחופה משני צדדיה בעצים, נותנת ביטחון והגנה מפני הרוחות והסערות שבדרך...



החיים בקיבוץ היו אפורים ודלים בחומר. מה שהוסיף שמחה, חיוך, ותחושה של בית היה גן הנוי ותרבות מקומית. ראשוני המתיישבים גרו באהלים וצריפים. בתים ארעיים לכול הדעות. חורף גשום ועז רוחות, היה בידו להזיז את המגורים ממקומם. שתיל עץ שניטע סימל יותר מכל קביעות ויציבות. גן הנוי היה גם ביטוי של געגוע לנופים הירוקים של מחוזות מוצאם של מייסדי הקיבוץ.

גן הנוי – בבואה להשקפת עולם חברתית
לקיבוץ היה מתמיד מבנה אדריכלי יציב וסכמתי שתאם את רוב הקיבוצים.
מבנה הבנוי מארבעה מתחמים (פרטי, ציבורי, חינוכי ומשקי) אותם חיבר מתחם נוסף, מתחם הנוי והשבילים. מתחם זה היה מתמיד הפעיל ביותר. הנגיש ביותר והאטרקטיבי ביותר. כי מה מרגיע יותר מערוגת פרחים, משדרת עצים בפריחתה, משיחים מבושמים, מישיבה על ספסל בצל עץ הצאלון.



רשימה זו הספוגה בניחוח של געגוע, מוקדשת בהדגשה להווה ולעתיד. תכליתה להציב מראה למתרחש בקיבוצים רבים בהם תכנון הנוי נגרר אחרי העובדות בשטח. תכנון שאולי בעקבות אילוצי זמן ורגולציה לא תמיד רואה את השלם. את מלא המרחב הקיבוצי העתידי. תכנון הנוי נבנה מחלקים שלא תמיד מקיימים ביניהם שיח אדריכלי.



בקלות אפשר גם באמצעות הנוי לגלוש לחיקוי של שכונות פרבריות עירוניות ולאבד את המיוחדות שבנוי הקיבוצי. המיוחדות גזורה בין היתר מהעטיפה החקלאית הנושקת לגדר. פותחים את השער ונמצאים בשדות. הירוק עד האופק משפיע, משוחח עם חצר הקיבוץ. אפשר ליצור חומות וגדרות סביב בתי המגורים , ואפשר לתכנן כך שהאופק יהיה נגיש למראה.  להביא את החוץ אל הבית ולא ליצור חיץ בין הבית לשדות ולמטעים, בין החברים לבין עצמם.

הנוף הקיבוצי הוא בבואה של השקפת עולם  חברתית – ואידיאולוגית. האם ביכולתו לתת ביטוי לדיאלוג אנושי – קהילתי מתמשך?

יום רביעי, 18 בינואר 2017

על גורל וטמבל וגם המלצה לטיול... / היידי עפרון

מאמינים בגורל?

היום שלחתי לעצמי הודעה במייל שאני חייבת לזכור לכתוב משהו על כובע הטמבל המיתולוגי.
ולפתע בארכיון ברדיו נוסטלגיה (בארכיון הכי הגיוני לשמוע את הרשת הזו...) דיברו על ההיסטוריה של כובע הטמבל.
אז מיד התיישבתי לכתוב... אין ברירה זה נכתב מלמעלה.

ולמה הכל התחיל? 
היה ויכוח בבית מה זה כובע טמבל.
הילדים של היום חושבים שכובע טמבל זה הדבר הבא:


אבל כובע טמבל למיטב ידיעתי זה הדבר הבא:




אז הלכתי לחפש קצת מידע על הנושא...

כובע הטמבל היה נפוץ בין יהודי ארץ ישראל באמצע המאה העשרים והיה, עד לשנות השבעים אחד מסימני ההיכר של הישראלי הטיפוסי, ה"צבר". כובע הטמבל הונצח גם בתרבות הישראלית.
הבדרן בומבה צור אמר במערכון המפורסם שלו "אוכל, קדימה אוכל" את המשפט "קניתי לטמבל כובע ילד".
גברי בנאי חבש כובע טמבל במערכון "הילד אוסף בולים" של הגשש החיוור.
דודו טופז חבש כובע טמבל במערכון "משפחה בטיול" (משה והאורנג'דה).


מקור השם:
מקור השם "כובע טמבל" אינו ברור. לא ברור גם אם המושג "כובע טמבל" קדם למושג "טמבל" שפירושו בסלנג הוא "טיפשון". הועלו כמה השערות לגבי מקור השם:
ככל הנראה חדרה המילה "טמבל" מן השפה הטורקית, בה משמעותה "עצלן".
לפי סברה אחרת, השם "כובע טמבל" נטבע מכיוון שהיה בשימוש על ידי הטמפלרים, בהגייה ערבית המחליפה את ה-פּ' ב-בּ'.
גרסה אחרת קושרת את השם לשפה האנגלית - dumbbell או dummbell, בגלל צורת הכובע, הדומה לפעמון. המילה פורקה ל dumb-bell, כביכול "פעמון טיפש", והדמיון המצלולי כביכול הוא מקור השם.
גרסה אחרת מגיעה משנותיה הראשונות של הפנימייה החקלאית מקווה ישראל, כ-350 ילדים אסופים / עזובים מקצווי תבל עמדו לפני נסיעה מרוכזת לתיאטרון, כאשר התברר כי כולם נגועים בכינים. אנשי המוסד גילחו את כל הראשים. הילדים התנגדו לצאת קרחים להצגה, לכן נתפרו עבורם כובעים אחידים. כאשר הגיעו בהסעה לתיאטרון פגשו בהם "ילדי השמנת" של תל אביב ואמרו: "הנה הטמבלים עם הכובע". מאז דבק הכינוי המוכר עד היום "כובע טמבל".
(ויקיפדיה)

גל טל בן אור, מיכאל כפרי, ענת פלד, 1966 ליד חדר האוכל

ועוד... מתוך הטור המקוון של זאב גלילי
מה שהפך את המלה טמבל לסמל הישראליות היה כובע חאקי שקיבל את הכינוי כובע טמבל. בעבר קראו לו כובע מקוואי, זאת אולי משום שבית הספר החקלאי הראשון של ארץ ישראל במקווה ישראל הנהיג את הכובע הזה לראשונה.
לא ברור מי המציא אותו, אך אין ספק שהוא נוח מאד למי שנמצא בשדה תחת השמש הקופחת. הוא מגן מפני השמש וסופג זיעה וגם זול מאד. אלא שהוא מקנה מראה מגוחך למי שחובש אותו ומכאן אולי נוצר הביטוי כובע טמבל.


דמות של שרוליק בכניסה למוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס
האיש שתרם יותר מכל אדם אחר להפיכת כובע הטמבל לסמל הישראליות הוא קריאל גרדוש, הידוע יותר בכינויו האמנותי דוש. דוש, יליד הונגריה (1921) הוא ניצול שואה שעלה לארץ ב-1948. את דרכו בעיתונות החל ב"העולם הזה" שם בלט כסטיריקן חריף המתאר את החברה הישראלית בקו של קריקטוריסט חד עין.
בשנת 1953 הצטרף למעריב (שהיה אז העיתון הנפוץ במדינה) ופרסם קריקטורה יומית משך שנים רבות. במושגים של היום נתן דוש ביטוי לעמדה "ימנית". במושגים של אז הוא פשוט היה פטריוט ישראלי שנתן ביטוי למצוקותיה של ישראל ולניסיונות להתנכל לה. הוא אהד את המתנחלים וההתנחלויות והתנגד לשמאלנות. אחת הקריקטורות המפורסמות שלו מתארת את שרשרת המגשימים של הציונות מן העליה הראשונה ועד למתנחלים כשיד אוחזת במספריים עליה כתוב השמאל הקיצוני מנסה להוציא את המתנחל מן התמונה.
ברוב הקריקטורות שלו כיכב שרוליק הצעיר תמיד, חובש כובע טמבל, נועל סנדלים ולובש מכנסיים קצרים.

והנה גם מצאתי שיר עם געגועים לפעם... שמזכיר את הכובע טמבל

ארץ הצבר
מילים ולחן: עוזי חיטמן

ארץ ושמיים ירק ומדבר
ליד מגדל של מים בין שבילי עפר
שם אני נולדתי, שם ליבי נשבר
ביום שבו לקחו לי את ארץ הצבר.

היתה או לא היתה,
אני עוד חי איתה
תחזירו לי אותה -
כמו שהיא היתה.
היתה או לא היתה,
אני עוד חי איתה
תחזירו לי אותה -
את ארץ הצבר.

כובע טמבל חאקי, פוני ותלתל
גזוז חמוץ מתוק, עמוד אחד חשמל
סרט ופלאפל, בקושי חצי מיל
חלב בתוך בקבוק כל בוקר כרגיל.
....


ואצלנו בקיבוץ מה חבשו?

מימין לולה פיינברג, שרה נבו במשתלה

מצחצחים שיניים בטיול לנגב ואילת דצמבר 1953

מחזור ח' בזלפי, מחנות ל"ג בעומר


מי בתמונה?

עודד בן אור וגדי ארז ברווזיה 1952-54
מימין דינה זילברמן (אחותו של יורם תירוש), תמי הורוויץ עם כובע טמבל

משמאל ישראל כץ עם הכובע שאפיין אותו,
עומד עם מפקח הבנייה 1952-54

 פרדס - בני מחזור יד עובדים
מימין לשמאל - ראובן פיינברג, גבי בנאי, אורי לב-רון, דובי קרול  

 במשק הילדים  - ילדי מחזור יד בעבודה 

  ילדים עובדים במשק הילדים, דיר עגלים ("לגעת בחיות" היום בסככת הנגרות)

יהודה קראוס, אירקה יונג ופטר רוזנטל חוזרים מן העבודה בגת

ציפורה לב-רון בפרדס

אגי וחיימקה ורדי

יהושוע הנגר

בכרם מי בתמונה?

מימין גלעד אגמון משמאל פרי ברונר מחסן את הכלבים

גיוס בפרדס

ארוחה בשטח עבודה

1953, חיימקה ורדי 

חיים הורוביץ בעבודה במשק הילדים

מחזור יט בטיול שנתי מלווה - יחזקאל  לנדאו, רון ארזי מדריך (מימין)

נחמיה גינזבורג 1952-54

ראובן הישראלי בטיול 1952-54

והיום מה?


דני הרמן ...


משמאל אלי דניאל

היום אוי ואבוי את מי שנתפוס בלי כובע בטיול קיבוץ

טיול פנסיונרים


למי צלצלו הפעמונים? או בעברית יפה למי דינדנו הפעמונים...

ותוך כדי שכבר נברתי בצילומי הארכיון הנפלאים מצאתי שתי תמונות שהובילו אותי להמלצה על טיול...




שתי התמונות הללו הן של פעמונים (למעלה בקיבוץ למטה בגת) ששימשו לקרוא לאנשים (למטרות שונות).

בסחנה יש גן פעמונים מקסים שבו יש אוסף פעמונים מקיבוצים שונים, והכייף הוא פשוט ללכת לצלצל בהם!

אז אם אתם מגיעים לסחנה (שווה בעיקר בחורף כי המים 28 מעלות וכמעט אין אנשים...) תקפצו לגן פעמוני ההתיישבות!


עוד קצת על הפעמונים השונים

נדמה לי שבמתחם היד השנייה יש עדיין פעמון... חפשו אותו.


חנוש עובדת על פוסט נהדר אז תחזרו אלינו בקרוב!




הצלמים: עמרם נבו, אלי וורפל, ליאור יעקבי, רויטל ימין, אורה ורד, מנחם עמלי, רפי לביא
קרדיט לתמונת דוש: מאת צלם: י.ש. - שיחה 12:15, 8 ביוני 2008 (IDT) - צילום,
GFDL, https://he.wikipedia.org/w/index.php?curid=542631


יום חמישי, 8 בדצמבר 2016

אל הכסף בקיר / היידי עפרון

היום כהרגלי התכוננתי ללכת להוציא כסף מהכספומט בבניין המנהלה.
רשמתי לי את המספר על כף היד (כן, אני מהמוגבלים האלה, מספר אחד בא על חשבון אחר).
לקחתי את הארנק ועליתי מהארכיון כדי לבקש מאל הכסף שבקיר שיואיל בטובו לתת לי כמה מעות (מאות).
אבל אוי ואבוי, במקום אל מתכת שרציתי להתפלל אליו, היה שם רק קיר מעוטר בכתם בטון אפור.
כן... לא רק אני רציתי בכסף, אלא גם השודדים שלאחרונה התנפלו על האל שלנו והשאירו אותו ערום ועריה (האם אתם יודעים מה זה עריה? - אם לא, לכו לחפש במילון...)

וכך הלך הכספומט והלך הכסף.


וכך מתרחשת היסטוריה.
אז בואו קצת נלך אחורה ונראה מה היה לנו ?

11.1982 - יש לנו כספומט חדש.




אורנה ישראלי ואריק סיוון

אורנה צ'רבנקה

בלה ורפל

יורם בוכהולץ, עקיבא הורוויץ עם שי


אמנון קרול

יצי יגודה

26.6.1992 - בכל מקרה של אבדן כרטיס "כספומט לעיר" יש להודיע לגזבר שמוליק לשם. תזכורת חשובה: אין להחזיק את הקוד הסודי ביחד עם הכרטיס, כי אז אפשר להוציא כספים על חשבוננו.



14.3.1997 -  בתוככינו: "אנו עומדים להזמין כרטיסי כספומט למכשיר בקיבוץ. למי שאין כרטיס למשיכה בקיבוץ נא לפנות לבלה או לרותי"
17.9.1998 - הכספומט החדש עובד אבל אין אפשרות הפקדה.
1.8.2008 - החל מתאריך זה ייגבה מחיר עמלה של 3 ₪ על משיכת מזומנים בכספומט המקומי אצלנו.

נובמבר 2016 - הכספומט נשדד. הוחלט שהכספומט בבניין המנהלה ייסגר. מחפשים פתרונות חלופיים.

וכך חולפת תהילת עולם...


*תודה לרעיה מירון על התיקונים