יום רביעי, 30 בנובמבר 2016

חפצים מספרים / חנוש מורג

להרבה דברים אנחנו קוראים 'חפץ' או חפצים. אלה הם דברים שאינם חי או צומח, אבל לא כל דבר דומם הוא חפץ. הר איננו חפץ, אבל שולחן, או צנצנת, הם חפצים. גם סתם אבן בשדה איננה חפץ. חפץ הוא משהו שמשתמשים בו (רוביק רוזנטל).
אנחנו בארכיון חפצים בחפצים המגוללים סיפור. סיפור המלמד אותנו בזעיר אנפין על ההיסטוריה המקומית שלנו.
החפצים הללו מונחים בארון, ומידי פעם מתעורר בנו החשק להציץ ולעורר בהם חיים. 
הפעם החלטנו לממש את החשק הזה ולתת לחפצים לדבר ולספר את הסיפור שהם שותקים.

הקופסה של פטר
לפני כשנה נפגשתי עם פטר לנג ליד הקופה שבכלבולית. הוא קנה ביצים, והוציא קופסה מתוך התיק על מנת לארוז אותן. לא יכולתי שלא להתפעל ממנה, הרגשתי שבקופסה הזו מונחת חתיכת היסטוריה. פטר אמר לי שאת הקופסה הזו הוא יתרום בבוא היום לארכיון. 


כעבור זמן אני ופטר יושבים בארכיון והוא מספר לי את הדברים הבאים:
"הקופסה הזו ימיה כימי הקיבוץ, היא אצלי מראשית הקיבוץ. אני עבדתי אז בפלחה, היום קוראים לענף הזה גידולי שדה. בבוקר יצאתי לשדה בקאקון, וכל היום הייתי לבד על הטרקטור. לפרדס ולמטע הביאו אוכל בארגזים, אבל בענף הפלחה עבדנו לבד. קיבלנו את הקופסה הזו מאלזה פרטיג (אמא של תמי הורוויץ) שעבדה באקונומיה, ובה לקחנו את האוכל לשדה. עד לא מזמן היא שימשה אותי לקחת ביצים מהכלבו. אבל לאחרונה אין יותר ביצים בתפזורת ואני תורם את הקופסה הנדירה הזו לארכיון. אני חושב שהיא אחרונה מסוגה שעדיין קיימת. רק מעטים החזיקו בה, כי רק חברים מעטים עבדו לבדם בשדה. הנהגים קיבלו אש"ל, אבל לעובדי השדה לא יכלו לתת אש"ל. מה שנתנו לנו היה קצת לחם, חתיכת בשר ועוד משהו והכל נכנס לקופסה. כל בוקר עברתי במטבח, המנה הייתה מוכנה ואני הכנסתי אותה לקופסה, היא החזיקה אותנו במשך כל היום..."


מכשיר למדידת גודל התפוחים
לארכיון הביא את המכשיר המיוחד הזה יגאל מוהר, אחרי שפינה את דירת הוריו. אביזר זה שימש את אביו, משה מוהר במשך שנים רבות. יגאל זכר את התקופה שבה אביו היה מנהל בית האריזה לתפוחים שפעל בקיבוץ לפני הרבה שנים, והבין שאת ה"מחוטל" הזה צריך לשמר, כי הוא מספר סיפור של ענף חשוב שנעלם מהחצר. במשך שנים ארזו בקיבוץ את התפוחים שנקטפו במטע.

האריזה התנהלה בסדר ובדיוק, ומי שהכיר את משה מוהר לא יתפלא איך נשמרו הכללים הללו. המכשיר הזה היה כלי עזר למיון התפוחים, וחברים רבים יזכרו, בוודאי, איך שימש גם אותם בגיוסים הרבים שמילאו בבית האריזה (שהיה במחסן המשק).



ספר צילומים מרומא משנת 1949
לא יודעת מתי גיליתי את הספר הזה בין אוצרות הארכיון, אך אני זוכרת בוודאות שהוא ריגש אותי מיד כשנתקלתי בו. 
הכריכה מהוהה, הכיתובים כמעט מחוקים, אך הצילומים ברורים ומקצועיים, וגם ההקדשה על עטיפת האלבום נשארה קריאה. כתב היד הוא של יונה לנדסברג, והוא כותב את ההקדשה לגדי (כנראה גדי גיל) ובני הקבוצה שלו (מחזור א') בהיותו באיטליה, עם סיום המלחמה, כשהוא בשירות בבריגדה. המגויסים נשארו עוד זמן רב על אדמת אירופה ועזרו בהבאת יהודים לארץ. 



מעניין שבמעט המילים שכותב יונה לילדי הקיבוץ אתה מרגיש איך הוא מנסה לטעת בהם את המסר של הגבורה היהודית לדורותיה, ובד בבד גם מילים קצרות על המונומנטים ההיסטוריים והארכיטקטוניים שהוא פוגש ורואה ברומא ובערי איטליה האחרות. המסר העולה מתוך האלבום הוא מרגש, אתה מבין עד כמה חשוב לכותב, יונה לנדסברג, להעביר את התחושות והמראות לילדי הקיבוץ.  


צריך לגעת באלבום ולחוש כדי להבין שהדור של ההורים ומייסדי הקיבוץ  היה חדור שליחות והבנה שחינוך הילדים ובניית העתיד במולדת – זה כל הסיפור... 


לוח קיר של השכבה הבוגרת משנת תשי"ג
כן, היו ימים... הנוסטלגיה נודפת מכל דף של לוח הקיר של חברת הילדים.  בכל אות ואות, ובכל דף ניכרת השקעה עצומה בביצוע הדקורטיבי של עיתון הקיר של חברת הילדים. 



את העלון איירה תמי בן-אור בכישרון רב, ורוני קליין כתבה את הכתבות בכתב יד נאה ומדויק. הוא נקרא 'אשנב לחברה'. לא יודעת מי מכם זוכר, אבל מי שכן – נשמח לדעת איפה היה תלוי אותו עיתון הקיר, והאם הוצא לאור כש'המעורר' כבר היה העיתון של חברת הילדים, או אולי לפניו. איך שלא יהיה, מבין השורות עולים סיפורים ראשונים על משק החי, דיונים בחברת הילדים על הלאמת אופניים, רשמים מביקור בהצגה "הציפור הכחולה", רשמים מכפר סאלד במלחמה, והרבה רשמים והכנות לפורים. 

התמימות שעולה מן הכתב כמעט מבקשת לשאול, מה, ככה באמת היינו? הנכס הזה זכה לטיפול מסור אבל מזיק מצד עובדי הארכיון בשנים עברו. על מנת לשמור על דפיו העדינים של העיתון ניילנו אותו בשכבת פלסטיק שהזיקה ביותר לדפים, וגורמת לכך שבקושי ניתן לקרוא את הכתוב. ולפנינו - עובדי הארכיון, ניצבת משימה איך להעביר את הכתב והאיורים היפים למדיה אחרת כך שיישמרו לדורות הבאים... 


ספר המבקרים של בית וינה, משנת 1966 ועד 1988
בספר הזה נשמרו רגעים קטנים של אירועים חשובים בחיי הקיבוץ. מי שעובר היום ליד בית וינה קצת מתקשה להאמין שהאולם הזה היה ליבו הפועם של הקיבוץ. כל החגים, הסרטים, המופעים התרחשו באולם הזה. על הבית הזה הופקדה אינה ירון, צחצחה והבריקה, ניקתה עד כלות את החלונות ואת הרצפות. שמרה על הבית בכל מאודה.



השעות הגדולות שלה ושל האולם היו אותם רגעים בהם הופיעו כאן מיטב המוסיקאים והמנצחים בסדרות הקונצרטים של התזמורת הקאמרית. אינה דאגה לארח את כולם למופת, ולכולם נתנה הרגשת בית. 


ייתכן וזו גם הסיבה שגארי ברתיני (מנצח נודע בארץ ובעולם) אהב להופיע כאן במשך שנים כה רבות. ספר האורחים של בית וינה נוצר בתוך דפיו כמה מהרגעים הללו, ותמיד מסקרן לראות מי ומי היו הכוכבים שהופיעו כאן בעבר...











יום חמישי, 24 בנובמבר 2016

גבעת חיים (מאוחד) כפי ששמעון הישראלי זוכר

העולם כפי שהכרתיו כילד


מצורפת תמונה האומרת הכל (כמאמר הקלישאה "תמונה אחת שוה אלף מילים")
בתמונה רואים את המקום בו גדלתי, גבעת חיים כפי שהיה נראה בימי ילדותי.
אני מתכוון לשנים 1940 עד 1948.
התמונה צולמה ב-1938 שש שנים לאחר יסוד הנקודה. אך בשש השנים הללו נבנו רוב המבנים וניטעו רוב העצים.
וגם נולדו כבר כ 100 ילדים...

במרכז התמונה גבעת חיים.
בחזית, בדרום, מציץ מושב כפר חוגלה מימין, במזרח, לפני שדרה, קיבוץ עין החורש. והכי חשוב, מצפון לקיבוץ מעבר לשדרה (!) שני כפרים ערביים: הקרוב לקיבוץ, מנשיה, והרחוק יותר זלפי.

השדרה החוצצת בין הקיבוץ לכפרים הערביים ניטעה ע"י הקרן הקיימת כאשר נרכשו אדמות עמק חפר (אז עדיין נקרא האיזור וואדי חאוורת) ותפקידה לסמן את הגבול הצפוני של העמק העתיד להיות מיושב בחלוצים שיבואו ליבש את הביצה ולהפריח את השממה, ביטוי שנשמע היום כמליצה אבל אז אלה היו החיים האמיתיים.

כשהיתי בן חמש הוחלט בקיבוץ להוסיף בתי מגורים לחברים ונבנו 4 שורות של בתי מגורים על חשבון חלק נכבד של הפרדס, הנראה בתמונה בצד שמאל. שם גדלנו עמרם דבורה ימימה ואנוכי, עם רבים מבני גילנו, בשכונת הפרדס.

ליד מגדל המים מסומן מקומו של שער הקיבוץ, וקל לראות את השביל המוביל ממנשייה לקיבוץ.
אני זוכר היטב את הנשים והנערות הערביות הנושאות על ראשן כדי מים (ג'ארות) עם מים מהברז שהותקן ליד שער הקיבוץ לבתיהם שבכפר השכן.

ערבייה מהכפר השכן, אלבום גר ברשלום

היו יחסים טובים בין חברי הקיבוץ לשכנים הערביים. אני זוכר שהלכתי עם אבא לבקר חברים שלו במנשייה. אבא גם למד ערבית כדי שיוכל לדבר עימהם בשפתם.

הכל השתנה בן יום, באחד מימי חדש מאי 1948 (הייתי אז בכיתה ב'). באותו היום ברחו כל הערבים מהכפר. חברים שלנו הזדרזו להרוס את בתי החימר שלהם (החושות) ובמשך מספר ימים כל הכפר היה אפוף עשן.
לאחר זמן לא רב יצאו טרקטורים רתומים למחרשות לחרוש את כל האזור מאוחר יותר הוקמו מצפון לשדרה צריפים, מה שנקרא אז "שכונת הצפון".
לאחר מספר חודשים התחלנו, ילדי הקיבוץ, לנטוע עצים על הגבעה שמעבר לשכונת הצפון, ב-1952, ארבע שנים מאוחר יותר נעקרו העצים הצעירים כדי לבנות על הגבעה את גבעת חיים איחוד (אני הייתי אז בכתה ו).

מעניין להסתכל היום על התקופה ההיא בעיניים של ילד. ילד המשוטט לו ברחבי הקיבוץ ומתרשם מן האנשים ומן האירועים שברבות השנים יקבלו את המושג תולדות הקיבוץ ותולדות המדינה.

אני נזכר באותה שמחה שתקפה את החברים כאשר החליטה עצרת האומות המאוחדות על חלוקת הארץ לשתי מדינות יהודית וערבית. עיינתי לאחרונה בעזרת הגוגל, באותה החלטה שהאמינה שהיהודים והערבים יוכלו לחלק בניהם את הארץ ולחיות בשלום. מה שאני זוכר כילד בן 8, שיצאתי יחד עם עוזי חברי מחדר השינה לאחר כיבוי האורות, והצטרפנו למעגל רוקדי ההורה ברחבת בית התרבות ולהפתעתי שום חבר בוגר לא אמר לי "ילד מי הרשה לך לצאת מהמיטה בשעה כזאת..."

הכביש לקיבוץ עבר לאורך שדרת האיקליפטוסים. הכביש נמשך מאזור בית הקברות דרך שער הקיבוץ והמשכו לעין החורש. האוטובוס המיתולוגי של גרשון, שגר בכפר ויתקין שימש את הקשר לעולם החיצון.

ממלחמת השחרור אני זוכר את היום בו נכבשה העיר קאקון. איזור הכינוס של הכוחות היה בתוך הקיבוץ במקום שהיום משמש את מגרש הטניס ובריכת השחיה של המאוחד. טור ארוך של כלי רכב. והרבה חיילים שמנקים נשק טוענים מחסניות וכיוב'.
במיוחד התרשמתי מכלי שנראה כמו טנק וכשהתקרבתי ראיתי שזה בסה"כ טנדר שבעזרת קרשים ועליהם מתוחה יריעת שק יוטה צבועה, נבנה הטנק. ה"תותח" היה עשוי צינור השקיה 3 צול שדרכו היו יורים בעזרת כלי נשק...


יום חמישי, 27 באוקטובר 2016

הכולבויניק זיכרונו לברכה

מתי נעלם הכולבויניק מהנוף הקיבוצי? 
ברור ששאלה זו הטרידה רבים מקוראינו, והדירה שינה מעיניהם...

לקראת "מהפכה" בקיבוץ - לא עוד " כולבויניק" / רודה שחר
בתוכנו 1974

מאז ימי בראשית של הקיבוץ, ועד היום – ויתרנו על דברים רבים שהונחו ביסודו. עכשיו נראה שהגיע הזמן לוותר על עוד ערך מקודש – והוא ה"כולבויניק".
ראשיתו של כלי מפורסם זה בימים הרחוקים ההם, בהם אכלנו את כל המנות - דג, מרק, דייסות למיניהן- בצלחת פח אחת. – מי חשב אז שאי-פעם יגיע היום ונאכל בצלחות חרסינה: אחת למנה עיקרית, אחת למרק, צלחת למנה ראשונה וצלוחית ללפתן וספל?
ואם הגענו לכך – הגיע הזמן שננהג כפי שנוהגים כל האוכלים בצלחות חרסינה.
החלטנו לכן, כאמור, שלא להשתמש עוד בכולבויניקים, להוריד מעל השולחנות אותו " פח אשפה ציבורי", וזאת בעיקר בשל שתי סיבות:
א) להקל על עובדי חדר האוכל.
ב) ולא פחות חשוב – יהיה הרבה יותר נעים להסב לסעודה.


 פינה נוסטלגית בחדר האוכל 
הדבר אפשרי היום, כאשר יש מגשים ושתי צלחות בצהרים ובלילות שבת וחג.
נעמיד בחדר הכלים עגלת אשפה נוספת וכל אחד יזרוק לשם את השירים.
אנחנו מקווים שכל החברים יקבלו ברצון את השינוי – להנאת כולנו. נתרגל לכך – כמו שהתרגלנו להרבה דברים, כמו למשל, למקלחת הפרטית ולקומקום הפרטי...
ובקשה נוספת – לא להשאיר כלים על השולחנות. כלים רבים נשברו כתוצאה מאיסופם על עגלת הניקוי (שאינה בעצם מיועדת לתפקיד זה).
אנא, התחשבו עם העובדים – ועם הכלים הרוצים להישאר שלמים.
אנחנו מקווים שכל החברים יקבל ברצון את השינוי - ולהנאת כולנו.





יום חמישי, 6 באוקטובר 2016

ראש השנה, שיר עם היסטוריה / רחל גליק (נחמני) ואנשי (נשות!) הזיכרונות

  
צילם שמאי מדיני

הכל התחיל כשאדם הישראלי וטלי סופר ביקשו מידע/היסטוריה על השיר שילדי כיתה א' שרים בטקס ראש השנה.

וכך כתבו אנשי (נשות) הזיכרונות במייל:

רעיה מירון:
השיר הוא עתיק יומין. בשנות השלושים של המאה שעברה, הקימה קבוצת יקים קיבוץ בשכנות למושבה גדרה שקראו לו "שער הנגב". עדי נחמני, שהיה חבר בקיבוץ, כתב את השיר שם. לדעתי הוא נכתב לפתיחת שנת הלימודים לילדי כתה ג'. אולי אפילו
הכתה של דבורה עמלי (וינט). בראשית שנות ה-40 עלתה הקבוצה לכפר סאלד. שם כבר הפך השיר להמנון של ילדי כתה א', וכך עבר עם הפילוג לכאן. הוא הושר תמיד בתחילת שנת הלימודים. מתי הפך להיות שיר ראש השנה בטקס? זאת איני יודעת.

חנוש מורג:
שיר שכתב עדי נחמני לילדי כיתה א' בשער הנגב. אני לא בטוחה מי היו הילדים הראשונים ששרו – נדמה לי שהכיתה של רחל נחמני בתו של עדי. המורה שמוזכרת בשיר המקורי היא שולמית, לימים שולמית גולן, שהובאה כמורה שכירה לילדי בית הספר הצעיר, כי הייתה דוברת עברית של ילידי הארץ, והיה חשוב שהילדים ישמעו הגייה נכונה...




יפעת זילבר ויסמין רז:
זהו שיר שעדי כתב והילדים העולים לכיתה א' היו שרים בטקס בתקופה שבה למדו כיתה א' בקיבוץ. כשעברו לבית ספר משגב, הפסיקו עם זה. כשאנחנו היינו רכזות תרבות, יסמין הציעה להחזיר את המסורת שילדי כיתה א' שרים את השיר בראש השנה.

צילם טל אמיתי 2014

רחל גליק (נחמני):
השיר נכתב עוד ב"שער הנגב", לציון הכניסה לכיתה א׳ של הקבוצה הראשונה בקיבוץ (מחזור א׳ - אם נכון החשבון שלי ב-1942), זמן קצר לפני מעבר כל האוכלוסייה לכפר סאלד.

הבית הראשון בשיר הוא ״גנרי״, מתאים לכל קבוצה שעולה לכתה א׳, עם שינוי שם המורה.
הבית השני (שנכתב לציון עליה לכיתה ג׳ של אותה קבוצת בוגרים) יותר ספציפי.
בזמנו, גם בגבעת חיים, שרו את הבית הראשון (עם התאמה) בטקס הכניסה לכיתה א׳. כנראה שעם ביטול הטקס המקומי, ו/או ציון הכניסה לכיתה א׳ בראש השנה, השיר הפך להיות חלק מטקס ראש השנה.

מילות השיר (אני מקווה שללא טעויות):

1)
עד היום בכינו רבנו,
ככה סתם קצת השתובבו,
כמו קטנים קשקוש אהבנו.
ועכשיו השטות נגמרת
״כיתה אלף״ זאת אומרת
שהכל יהיה אחרת.

אנו כבר גדולים נורא
ונלמד המון תורה
שולמית תהיה מורה
לקריאה, כתיבה, תנ״ך
שיר נשיר, נגילה ונשמח
כיתה אלף תיפתח.

2)
עד היום...
...אחרת.

שולמית עכשיו תצא,
תעבוד לה בשדה
ושמעון יהיה מורה.
בוודאי יהיה מורה מוצלח
שיר נשיר, נגיל ונשמח,
כיתה גימל תיפתח.

ואחרי שרחל ודבורה עמלי גירו קצת את בלוטות הזיכרון הן נזכרו בתוספת שכנראה הייתה הפתיחה לכניסה לכיתה ג׳:

״את גדרה כבר שכחנו,
הן ילדי כפר סאלד אנחנו,
הגדלים על יד שפת עין סחנה.
פה חיים בכלל אחרת
אין חצר צרה ומגודרת,
הסביבה היא נהדרת.
שולמית עכשיו תצא,
תעבוד לה בשדה,
ושמעון יהיה מורה.
בודאי יהיה מורה מוצלח
שיר נשיר, נגיל ונשמח,
כיתה גימל תיפתח״.

תוספת של משה נתיב:
משה גרינפלד הלחין את השיר.

הוסיפה סער בר:
חזרתה של מסורת....
כשהיינו ילדים טכס העלייה לכיתה א'
נערך בדשא בין הגנים,
למדנו בכיתה א' רק ילדי גבעת חיים ומשמרות
הכיתה הייתה בצמוד לבית הילדים
שלרוב לא היה מוכן בתחילת השנה ולכן לאחר הלימודים
היינו חוזרים לגן לאכול ולנוח
ולעניינינו....
בטכס היינו שרים את השיר של עדי נחמני, שעלה מכפר סאלד
שיר ייחודי של גבעת חיים
(מעניין אם גם בכפר סאלד שרים..)
עם המעבר של כיתות א' למשגב
המסורת נפסקה.
כשקבוצת פטל (כיתה ט' של היום)
הגיעה לכיתה א'
ובני הבכור עומרי הוא חלק ממנה,
גייסתי את דינה אמא של רז,
והצענו ליסמין רכזת התרבות להחזיר את המסורת
יסמין ויפעת כמובן נענו בשמחה
דורון נבון שחזרה איתנו את המילים
ורעיה את התווים
וזה קורה....
תשע שנים ברציפות השיר מושר
ע"י כיתה א'
בחג ראש השנה
בגבעת חיים איחוד

יום חמישי, 29 בספטמבר 2016

טקסט טבול בטבסקו / היידי עפרון


ארכיון הוא לא רק מצמוצי עונג בצפייה בצילומים נוסטלגים שמעלים את רמת הרגשות והגעגוע.
לפעמים מעלים באוב גם דברים אחרים...

הטקסט הבא - ביקורתי, חריף וכואב...
והשנה - 1974 ראשית שנת תשל"ה

מעשה שטן בגבעה

"אני חלק הכוח ההוא, השוחר - 
תמיד את הרע
ואת הטוב הוא יוצר
(פאוסט גטה)

... והימים ימי אלול, והמה קשים, ואין ענין לאנשים לענות בו, ומשכונתיהם משופצים, וגם שמנו מאוד, והטיבו לבם במאכלות ובמשקאות, ואיש תחת גפנו ותאנתו ישבו. ויאמר ה' אל השטן: "לך והכית בהם, והבאת בם שנאת חינם ונתת בם רוח עוועים, וסתרת בינתם עד כי תקום בהם זעקה גדולה."

****

מבעוד בוקר עלה החום ונתגבש למסך עכור. עלטה ירדה מן השמיים, וכיסתה את המדשאות וערוגות השושנים וחדר האוכל וצריף המזכירות. ומקדם עלו קולות רעם והבהקי אש חרצו באפור השמיים, ועננה כבדה נחה על הגבעה, מקום שהיו האנשים מסיימים בחפזה עבודתם, וממהרים אל הצלי והחציל של צהרי-יום נמהר זה.

פתאום פרץ רוח גדול, הכה הברק ושבר בברוש כמו היה קנה דק. ניתך הברק, ועם אד המים נגרפו בערוגות שושנים טרופות, עלי דולב, סיקוסים זעירים וחול. ואשה אחת אוחזת בכרטיס זעיר, זעקה "הושיעה נא אדוני המזכיר" ותתעלף על המפתן.
אחר כך שוב לא היה  הכל שוקט כמקודם. כמו ירד מלאך חבלה מן הבקיעים אשר בקע הברק, דקר בחרבו המתהפכת באנשים וציוום "ציווחו". והאנשים יצאו מבועתים והמומים, מפרכסים ורועדים, קמים ונופלים, מתעלפים ומתעשתים, ובידיהם הרוטטות אוחזים היו בכרטיסים זעירים משל אחזו בנחילי צרעות רעות. פרץ וצווחה נשמעו בכל. העננה רוקנה את כרסה על הגבעה והסתערה על צריף המזכירות, והורידה בחימה את מפליה העשנים, ואש היתה מתלקחת בתוך אד שחור, ומאירה את הצריף, אבל מיד היה דועך ההבהק, והצריף היה שוקע שוב בתהום של אפלה. כך היה הצריף מזדקר ושוקע חליפות, נעלם ונגלה, וקולות נפץ של חורבן וזוועה מלווים את המעשה.

והמונים נהרו אל המזכיר השבוי בכסאו ומדפדף בניירותיו. זה מדבר, והאחר מסיתו ודבר לא יוכל כי גדלה הזוועה מאד. וגם שלישי מתפרץ ורביעי נאבק עמו ונחנק בדברו. ושתי נשים באות-בימים נפלו אשה בזרועות רעותה - לעת כזאת היתה האהבה מלבלבת בין הבריות כניצת התפוח - ותתיפחנה. והמון גדול צובאים על הפתח, נסערים ובוכים, צווחים ורוטנים, מתעלפים וקמים, וצחנת זיערה ודם וקיא הבל פה נתקשתה באוויר ואיימה לפוקק קרשי הצריף.

בין כך ובין כך, כיוון שצר המקום מהכיל, ותצלח רוח גבורה על ההמון, ויצאו דחופים ויבקשו אחר ניירות ופפירוסים ועלים וזרי עץ מן הסערה, ועפרונות ודיו וקיסמי פחם, ויקראו דרור למררתם כי גדולה, ויכתבו - איש ככתבו ותבונתו כתבו, ובהם נשואי פנים וחדלי אישים, ושמם לא חתמו כי רצון ההמון היו הדברים, ואין איש עומד מנגד, וישימו על הלוח למען יקרא הכל וידעו מה נורא היום. וגם בתאו של השטן אשר נעלם לפתע הטמינו, ובחרתי דלת ביתו, כתבי נאצה ושטנה, ולא ידעו שובעה, כי הרע עמם השטן מאוד, וכדי בזיון וקצף.

ואשה אחת מן האמניות היותר משובחות בגבעה, קרעה את הכרטיסים שבידיה ותפזרם לכל עבר, והיה הרוח משטה בקרעים, משיאם-ומורידם ומוליכם הרחק אל מעבר להררי החושך. ויראו נשים אחרות, ותעשינה כמותה - ותבוא להן עדנה. ויצא הצו דחוף מן המזכיר לבלתי הפץ הכרטיסים בארץ, פן תשמחנה בנות ערלים, פן תעלוזנה בנות פלישתים.

אחר הדברים האלה קראו חבררי המועצה, ויבקשו לקרוא גם לחכמי העדה, אנשים נשואי פנים שחכמתם מופלגת, ואין חולק על תבונתם ובקיאותם בכל אשר הרוה תחת השמיים: בבישול, ובגינון, במחול ומיני תעלול, במשחקי הספורט והבמה, בפיסול ובנגינה, וגם רואים הם בכוכבים, ומנבאים בקפה, ועטויים אפוד מזהב אופיר.

המה באים - וכל ההמון כורע ברך וממלמל מילות תודה, ומרים ידיו אל בורא שמים וארץ, וזועק "תפסוהו" - והשטן איננו.

ושעה ארוכה היו אנשי המועצה והחכמים מתדיינים ומאמצים תבונתם כי רבה, מה יעשה בכרטיסי הברכה. המה מסתגרים בחדר, אין יוצא ואין בא, וקול המון כקול שדי עלה, כרעם בגלגל מקצה הגבעה ועד קצה. "תפסוהו. צילבוהו. סיטרא אחרא הוא. מות יומת השטן." והשטן איננו.

אז התעשת החכם מכל היושבים בחדר, ועיניו יורות גיצים, ופניו כפני פילאטוס בטרם פקודה. ויאמר "לשריפה".

ויעלע בגרונו אחד רכי הלבב אחז בקרן, וישאל, וקולו כבוש ועיניו כבויות "לשריפה... את מי?" והייתה שתיקה גדולה, והרוח כבדה בחדר ופני המסובים כחלמיש וצור, יען כי עלה כרעש הים בזעפו קול ההמון המבקש נקם על הנבלה.

ויאמר החכם מכל "היכן השטן"? ויוגד לו "נגבה ירד, לסיני". ויאמר: "כי אז, היאך נעלהו על המוקד, והוא איננו בזה?", ואחר אלו כבה הברק בעינייו, ופניו כפני מתי הלוי שוקטים וטובים, ויאמר: זו הפעם יועלו באש יצירי כפיו - כרטיסי הברכה. ואת השטן נעלה על המוקד עת ישוב ויתעמר בנו פעם אחרת. ויהיה האל בעזרנו, כי רחום וחנון הוא מאד". ויאמרו אמן, והיה רצון מלפני החכמים, ויצאו אל ההמון. ושם צלחה רוח ה' על אשה אחת, שבימים כתיקונם תשושה היא ומרת נפש וגם בציבור אינה נראת, ויחזק ידיה, ותצא ותביא קורת עץ אחת מסוקסת עצומה ולגודל ולמשקל, ויטפסו בה הבנאים ויסמרו בה קורת אחרת - והנה צלב. וכל ההמון מריע, ותינוקות של בית רבן גוררין ומקוששין אחרי אבני הרגם, ותעל הצווחה עד לב השמיים המאפירים, ובקול אחד ענתה: יובא השטן". והשטן איננו. וירא ההמון והנה השמיים המאפירים, וכקול אחד ענתה: יובא השטן". והשטן איננו. וירא ההמון והנה החכמים באים בסף -  והנה קולות וברקים, בוקה ומבולקה. ויוגד להמון דבר המועצה, וישחחו, ויזבחו לאלוהים, כי היה הדבר טוב בעיניהם, ויפנו איש לאהליו.

וישב השטן מקץ ארבעים יום, ויוגד לו דבר הרעה אשר היתה בישוב. כזאת וכזאת אמרו לו, וגם את דברי הנאצה קרא, וישמע כל הגידופים, ויבקש נפשו למות.

ואיש אחד, טוב סבר, אשר גס לבו בארחות ההמון, וגם ישב בביתו עת עלה הזעם, בא אל ביתו של השטן בעת ערביים. והנה שרוע השטן בדמיו. ויתמוך בו, וימחה דמיו, וישקהו יין ויאמר לו " אל נא ימות השטן, כי מה יש בחיינו אם לא הוא, ומתי תשוב אחווה גדולה באהלינו אם לא בעת יפגע השטן?"

ותשקוט הארץ ארבעים שנה...

כתב: ארנון לפיד

*****

האם שקטה הארץ שואל הארכיון :-)
ועל מה היתה המהומה?
הטקסט פורסם בעלון הקיבוץ  בתוכנו מס' 421 בחודש ספטמבר 1974

באותו עלון, עמוד לפני, מצאנו:


אז מה חלקי הפאזל? 
מדובר באגרת של ראש השנה שעיצב ארנון לפיד בן הקיבוץ.
והאיגרת - לפי התיאור של הגבר והאישה מעלה, כנראה זאת היא - הגברת המהודרת:



והרקע? 
חודש אחרי שהובאו לקבורה בני הקיבוץ שנפלו במלחמת יום הכיפור, חלקם מכיתתו של ארנון.

ובמה נסיים? 
בברכת שנה טובה של ארכיון גבעת חיים איחוד
עם הרבה נוסטלגיה, מתוקה, מרירה ולעיתים חריפה.



יום רביעי, 14 בספטמבר 2016

פטפוטי ארכיון / היידי עפרון


הכל בעצם התחיל מזה שלא הייתי בטוחה איך כותבים - ברשלום או בר שלום?

גרי היה ברשלום, ושרון לקח אתנחתא בשם (או שמא הוריו) והוא קרוי בר שלום. על הורביץ והורוויץ אין מה לדבר... ורגע... למי רותי מהספריה נשואה? לשאול? לעקיבא? אהה בעצם שלי נשואה לעקיבא אז רותי לשאול... ודרורה קרול איך היא קשורה לגלעד כרמי? ובכלל מי יודע איך אני ואלה מירון קרובות משפחה?... ומשה נתיב למה הוא יושב בחדר האוכל עם דבורה עמלי? אהה... נכון הם אחים. וחיה שינדלר אחות של אברהם סינדליס...ידעתם?! ומה הקשר שלהם לדן שגיא? אהה התקלתי אתכם. טוב אם אתם חנוש או דן שגיא או גלעד כרמי או תמי הורוויץ (בו'!) אז ברור שידעתם. ועכשיו יש תינוקת קטנה שגרה בשכונת הבנים החדשה וקוראים לה לולה - על שם מי? ואם כבר גיליתם על שם מי היא אז איך היא קשורה ללאה שחר? ומה הקשר בין שלומית נחמני לורד נחמני? טוב אין קשר עד כמה שידוע לי... אבל שלומית היא בכלל אחות של עוזי ויש עוד אחות... איך קוראים לה? נו...?! ומה בין נבון למצקין? ואיך אומרים לברון או לב-רון? (היה פעם היילבורן על שם עיר בגרמניה). לפני כשנה רובי ברנע בא אלי עם תעודת נישואין ואמר לי שאנחנו קרובי משפחה כנראה. בתעודה היה כתוב שאלכס ברנע התחתן עם ברטל שיפמן. נכון, סבא שמעון שיפמן סידר שאלכס יסע ויתחתן עם ברטל אחותו בוינה כך שיוכל להוציא אותה מהר מאוסטריה. ואכן כך היה. אחר כך הם התגרשו. אז איפה היינו? האם ידעתם שענת אופיר בת דודה של נגה יעקבי? כן כן... ועמית תירוש הצעיר של מי הוא נכד? נכון! וילי הסנדלר! ובכוונה הבאתם עוד שתי עדי גולן כדי לשגע אותנו? ומי הדודה של אייר רום? ישראלי? נפלה לה ה-ה'? לא. יש גם ישראלי וגם חמולה שלמה שקוראים לה הישראלי ויש גם ישראל! ואיך משפחת חסיד קשורה למשפחת שילדר?  ואיך שתי המשפחות האלה קשורות למשפחת ימין?! ושתי נוריות - לוי... 
עייפתם ? גם אני.

ואם יש טעות אז עמכם הסליחה.
מוזמנים להוסיף...

יום שלישי, 23 באוגוסט 2016

איפה הייתם כש... / היידי עפרון

באוטו שלי מתנגן השיר הבא... כל כך נכון לגבי הזכרון, שממש חשבתי שזה מתאים לבלוג שלנו.
הרי מה הארכיון אם לא אוסף ענק של זיכרונות?

תזכרי 
גימבו גיי

לא זוכר איפה הייתי כשרבין נרצח
או כשהליכוד ניצח את המערך וחיים יבין טבע את המונח "מהפך"
אני לא זוכר איפה ראיתי את אייל גולן שר בהפגנת המיליון לקנות לך יהלום
עד היום לא זוכר את המלחמה
גם לא את זו שאחריה
שומע? לא זוכר איפה הייתי כשצפיתי ביוסייאן בולט שובר את שיא העולם בריצת מאה מטר
גבר, איפה היית כשנפלו התאומים?
מה עשית כשחומת ברלין נפלה?
או כשהמשטרים של קדאפי ומובארק הופלו?
כשגילו שגלעד שליט שרד את הנפילה
בשבי החמאס
כשזכינו בפרס נובל, כשראיתם כוכב נופל בפעם הראשונה
אתם זוכרים מה ביקשתם משאלה? לא? אין מה להתנצל

יש אינספור רגעים מכוננים
בסוף נזכור כל כך מעט
אבל הי, זה רגע שננצור
והאמיני לי שיום אחד גם את

תזכרי איפה היית, בפעם הראשונה ששמעת את הלהיט "תזכרי"

לא זוכר איפה הייתי כשנחתו על הירח
כשאו ג'יי סימפסון ורומן זדורוב הואשמו ברצח
כשערוץ 24 שידר את ראפר צעיר בשטח
כשיהודה ברקן נתן נשיקה במצח
אני לא זוכר איפה ראיתי את מייקל ג'ורדן נחקק בנצח
מנצח את יוטה ג'אז מלמד אותם לקח וזוכה באליפות שישית
כשבזכות ראובן עטר מאיר נחנק וצעק - "שער"
כששעריים עלתה ללאומית
כשמוקי די פגש את נימינים
כשגשש בלש ביצע מעשים מגונים
כשג'ירפה חשדה שמיץ פטל נמר
והמגבר של פצצתי הפך פריט אספנים
לא זוכר את האינתיפאדה
כשמחבל מתאבד התקדם ל-"עד לא ידע" בחולון
כשמד"א הוזעקו לאריק שרון
כשעדה יונת זכתה ב... אירוויזיון?
כשארצות הברית בחרה נשיא שחור
כשאריק איינשטיין שר גיטרה וכינור
איפה הייתי כשמכבי לקחה את הפיינל פור?
לא יודע אח שלי תבין קשה לי לזכור

כי יש אינספור רגעים מכוננים
בסוף נזכור כל כך מעט
אבל הי, זה רגע שננצור
והאמיני לי שיום אחד גם את

תזכרי איפה היית, בפעם הראשונה ששמעת את הלהיט "תזכרי"

עוד יהיו נשיאים שיאנסו
ראשי ממשלה שינסו לטרפד מחאות עממיות שיתססו
מפורסמים שיגססו
אין דבר שלא עשו
אבל שיר כזה, ותקראו לי נאיבי
לא היה, ולא יהיה
ושווה לצרוב אותו בזיכרון הקולקטיבי

לשיר

בספר "מסע אל ממלכות פנימיות - הדרך אל בריאות שיש בה שמחת חיים" מתארת ד"ר דינה איזן את הסניפסות - לכל תא עצב יש אלפי שלוחות והוא מתקשר עם תאים אחרים דרך תחנות ממסר הנקראת סינפסות. במוחנו מספר עצום של סינפסות. היא טוענת שאם אירוע כלשהוא בחיינו לווה בהתרגשות גדולה, תיווצרנה סינפסות שלא יימחקו לעולם.
מהספר: "רובנו זוכרים היטב את לידת התינוק הראשון, הספרים שהשפיעו עלינו בילדותנו, האהבה הראשונה. לראשוניות יש חשיבות גדולה, מכיון שהיא מסמלת את לידתה של סינפסה. באם החוויה טובה, אפשר לשמוח כי זו סינפסה שתלווה אותנו לאורך זמן. באם החוויה מלווה ברגש שלילי - לצערנו, גם זו תלווה אותנו לאורך זמן"
....
"כאשר יש חוויות קולקטיביות, יש סיכוי גבוה שתופעלנה סינפסות רבות עוצמה עם זיכרון מצוין. רוב הישראלים זוכרים היטב היכן היו בזמן רצח רבין, ומרבית האנשים בעלי מקלטי הטלוויזיה יזכרו לעולם מה עשו כשראו את התמונות המדהימות של ניל ארמסטרונג מרחף על פני הירח. מאורעות אפוקליפטים כמו מגדלי התאומים נקרעים על ידי שני מטוסים, או מראות שואה (אפילו מבוימים) מעוררים רגשות עמוקים של פחד, חוסר אונים וזוועה. גם עשרות שנים אחרי המלחמה, די בתמונה של היטלר כדי לעורר אותן סיפסות של רתיעהף פחד ושנאה. אירועים קולקטיבים נוטים להירשם ביתר שאת, כיוון שאנו כנראה חולקים סינפסות משותפות".

נשמע מענין ולא ברור? תקראו את הספר, גם אז לא בטוח אם זה יהיה ברור... :-)

אז לסיכום -
איפה הייתם כשבן גוריון נאם בטקס אבן הפינה של קיבוץ גבעת חיים איחוד?
איפה הייתם ביום כיפור כשהודיעו על נפילת הבנים בקיבוץ?
איפה הייתם ביום הקובע?...
איפה הייתם כש...