רשומות

אמנות במרחב הפרטי והציבורי בקיבוץ / חנוש מורג

תמונה
הסיפורים  שעומדים מאחורי היצירות טבולים בזיכרון עמום מימים עברו ובהרהורים על ימינו אנו.
אשמח אם חברים יוסיפו זיכרונות משלהם על יצירות שהם זוכרים מילדותם בעבר - בבתי הוריהם או במרחב הציבורי הקיבוצי.

פסל עץ – גילוף 
בפרוזדור המועדון עמד לו זמן רב פסל עץ מעשה ידיו של מתנדב ששהה כאן באחת מן הקבוצות הגרמניות שהרבו לעבור כאן. את עבודתו זו הוא תרם למועדון הקיבוץ. שנים רבות היה הפסל חלק מן המקום. פינדה מיקם אותו על כַּן, נדמה לי שהיה זה בלוק פשוט, וכך הוא נשאר ללוות את המועדון במשך שנים רבות. עם השיפוץ הוא עבר לארכיון, בכל זאת עבודת אמנות, לא נעים לזרוק... כאן, קיץ וחורף הוא עומד מוגן, אבל כשהארכיון עבר שיפוץ לפני אי אלו שנים הוא קצת הוזנח ופגעי הטבע השאירו בו חותמם. בין שטיפת רצפה אחת למשנה הוא משנה מעט את מקומו, אך הוא כאן. מנסה להזכיר משהו. לא פעם אני תוהה איך זה שרק אני זוכרת לו חסד נעורים, עוברים פה לא מעט אנשים, מה, הם לא זוכרים אותו מימים עברו, לא תוהים מי עשה ומתי?




באלבום מספר 14, שנת 1967, מצאתי תמונות מאירוע פרידה של אחת הקבוצות הגרמניות ששהו כאן. ביניהן גם תמונת האמן עם יצירתו. אות…

סקיצות ללילה בגן דולב / שרון רשב"ם פרופ

תמונה
בכל ערב היינו מגיעים מלווים באחד ההורים אל הגן.

היו הריטואלים הרגילים, לכל ילד היו ההרגלים שלו.
צחצוח שיניים, שירותים והפרידה מבגדי הערב לטובת הפיג'מה שחיכתה על המיטה.

כל הורה בחר לנצל את הזמן הזה לטובת טקס פרטי עם ילדיו. הקראת סיפור בהמשכים, שיחה שקטה או כמה מילות פרידה. לאט לאט היו הקולות משתתקים. ההורים היו נפרדים והמטפלת הייתה שמה תקליט על הפטיפון במסדרון (העגורים) או שרה לנו שיר ערש שאהבה (במשעול בלב שדות... זוג פוסע לבדו וידה בתוך ידו...).

היינו שוכבים במיטות. כל אחד עם עצמו. לפעמים היינו מתלחשים ביננו, מחכים שהמטפלת תלך לביתה. אלו שהחליטו להירדם היו נעלמים לתוך שינה.

בחוץ היו צרצרים, תנים, ציפורי לילה, ינשופים. כל אלו קיבלו ממדים עצומים, מכושפים.
ולי היה החלום שהיה חוזר לבקר אותי כמעט בכל לילה, דב ואריה לבן היו רודפים אחרי מסביב למבנה של הגן. רודפים ורודפים עד שהייתי קופצת לתוך סל הכביסה.

ליל מנוחה.








ארכיקפה יום המשפחה

תמונה
יום המשפחה חל ב26 לפברואר, האם אתם יודעים למה?
בעבר יום המשפחה צויין כ"יום האם" (ולא נכנס לסיבות שהובילו לשינוי).
בעולם מצוין יום האם ביום ראשון, השני בחודש מאי, ואילו בישראל מצוין יום המשפחה בל' בשבט.
אז למה דווקא בתאריך זה?
זהו תאריך מותה של הנרייטה סאלד, שהקימה את ההסתדרות הציונית הדסה - ארגון הנשים, ולכבודה קישרו בין התאריך לבין המשמעות של יום האם.
אבל לא לשם זה התכנסנו בפוסט הזה...
הארכיון מזמין כל אחד ואחת להגיע בשבועיים הבאים לארכיון למפגש קפה ונוסטלגיה שבו אתם יכולים להציץ בתיק המשפחה, לגלות דברים חדשים ולהתרפק על הנוסטלגיה (או שלא...) וגם להתבונן בצילומים משפחתיים.
נשמח לקבוע אתכם.
אפשר לפנות להיידי – 0528933172 או חנוש 054-9039945

אנחנו נעלה בכל יום תמונות משפחתיות לאלבום בפייסבוק. אתם מוזמנים לשלוח לנו צילומים או בקשות מיוחדות ונשתדל להענות כמיטב יכולתנו. בסוף נעלה הכל לאתר הקיבוץ.







תכנון נוף קיבוצי במציאות משתנה (מוקדש לחג האילנות) / יובל דניאל

תמונה
העץ בשרות "הפרויקט הציוני"מאת יובל דניאל, יד יערי (משולב עם צילומים מהקיבוץ שלנו) אני מביט בציורי אמנים - צליינים בני המאה התשע עשרה (כדוגמת הצייר דיוויד רוברטס והצלם פליקס בונופיס) וא"י ביצירותיהם שוממה, מועטה בעצים. במלחמת העולם הראשונה, הושמדו מעט מהעצים שהיו נטועים  בשטחי הארץ לטובת מכונת המלחמה הגרמנית - טורקית. עדרי העזים שהיו בחזקת הרועים הערבים לא הוסיפו נחת ובריאות לעצי ושיחי הארץ, הם נאכלו בתיאבון ללא רחם.
בשנת 1898 מגיע לא"י חוזה המדינה תיאודור הרצל, כדי לפגוש את הקיסר הגרמני וילהלם השני במטרה  לשכנעו לקחת חסות על ההתיישבות היהודית בא"י. בדרכו לירושלים עוצר הרצל במוצא ושם הוא בוחר לטעת עץ ברוש (לא ארז כמו שחשבו בשעתו) כסמל לשאיפה לאומית – ציונית (נשיאי ישראל לדורותיהם נהגו לשתול בארזה כל אחד בתורו ברושים וארזים).  חלוצי העלייה השנייה כחלק מהפרויקט הציוני, לוקחים  את גורלם בידם ומחליטים לעלות לא"י (גם ללא עזרת המשיח...), להתיישב בה, ולהקים בה נקודות יישוב. מה יותר סמלי וציוני מאשר לנטוע עצים כחלק מהבית, כחלק מהפרחת שממת הארץ. את המציאות הזו ביטא…

על גורל וטמבל וגם המלצה לטיול... / היידי עפרון

תמונה
מאמינים בגורל?

היום שלחתי לעצמי הודעה במייל שאני חייבת לזכור לכתוב משהו על כובע הטמבל המיתולוגי.
ולפתע בארכיון ברדיו נוסטלגיה (בארכיון הכי הגיוני לשמוע את הרשת הזו...) דיברו על ההיסטוריה של כובע הטמבל.
אז מיד התיישבתי לכתוב... אין ברירה זה נכתב מלמעלה.

ולמה הכל התחיל? 
היה ויכוח בבית מה זה כובע טמבל.
הילדים של היום חושבים שכובע טמבל זה הדבר הבא:


אבל כובע טמבל למיטב ידיעתי זה הדבר הבא:




אז הלכתי לחפש קצת מידע על הנושא...

כובע הטמבל היה נפוץ בין יהודי ארץ ישראל באמצע המאה העשרים והיה, עד לשנות השבעים אחד מסימני ההיכר של הישראלי הטיפוסי, ה"צבר". כובע הטמבל הונצח גם בתרבות הישראלית.
הבדרן בומבה צור אמר במערכון המפורסם שלו "אוכל, קדימה אוכל" את המשפט "קניתי לטמבל כובע ילד".
גברי בנאי חבש כובע טמבל במערכון "הילד אוסף בולים" של הגשש החיוור.
דודו טופז חבש כובע טמבל במערכון "משפחה בטיול" (משה והאורנג'דה).


מקור השם:
מקור השם "כובע טמבל" אינו ברור. לא ברור גם אם המושג "כובע טמבל" קדם למושג "טמבל" שפירושו בסלנג הוא &q…