יום רביעי, 14 בספטמבר 2016

פטפוטי ארכיון / היידי עפרון


הכל בעצם התחיל מזה שלא הייתי בטוחה איך כותבים - ברשלום או בר שלום?

גרי היה ברשלום, ושרון לקח אתנחתא בשם (או שמא הוריו) והוא קרוי בר שלום. על הורביץ והורוויץ אין מה לדבר... ורגע... למי רותי מהספריה נשואה? לשאול? לעקיבא? אהה בעצם שלי נשואה לעקיבא אז רותי לשאול... ודרורה קרול איך היא קשורה לגלעד כרמי? ובכלל מי יודע איך אני ואלה מירון קרובות משפחה?... ומשה נתיב למה הוא יושב בחדר האוכל עם דבורה עמלי? אהה... נכון הם אחים. וחיה שינדלר אחות של אברהם סינדליס...ידעתם?! ומה הקשר שלהם לדן שגיא? אהה התקלתי אתכם. טוב אם אתם חנוש או דן שגיא או גלעד כרמי או תמי הורוויץ (בו'!) אז ברור שידעתם. ועכשיו יש תינוקת קטנה שגרה בשכונת הבנים החדשה וקוראים לה לולה - על שם מי? ואם כבר גיליתם על שם מי היא אז איך היא קשורה ללאה שחר? ומה הקשר בין שלומית נחמני לורד נחמני? טוב אין קשר עד כמה שידוע לי... אבל שלומית היא בכלל אחות של עוזי ויש עוד אחות... איך קוראים לה? נו...?! ומה בין נבון למצקין? ואיך אומרים לברון או לב-רון? (היה פעם היילבורן על שם עיר בגרמניה). לפני כשנה רובי ברנע בא אלי עם תעודת נישואין ואמר לי שאנחנו קרובי משפחה כנראה. בתעודה היה כתוב שאלכס ברנע התחתן עם ברטל שיפמן. נכון, סבא שמעון שיפמן סידר שאלכס יסע ויתחתן עם ברטל אחותו בוינה כך שיוכל להוציא אותה מהר מאוסטריה. ואכן כך היה. אחר כך הם התגרשו. אז איפה היינו? האם ידעתם שענת אופיר בת דודה של נגה יעקבי? כן כן... ועמית תירוש הצעיר של מי הוא נכד? נכון! וילי הסנדלר! ובכוונה הבאתם עוד שתי עדי גולן כדי לשגע אותנו? ומי הדודה של אייר רום? ישראלי? נפלה לה ה-ה'? לא. יש גם ישראלי וגם חמולה שלמה שקוראים לה הישראלי ויש גם ישראל! ואיך משפחת חסיד קשורה למשפחת שילדר?  ואיך שתי המשפחות האלה קשורות למשפחת ימין?! ושתי נוריות - לוי... 
עייפתם ? גם אני.

ואם יש טעות אז עמכם הסליחה.
מוזמנים להוסיף...

יום שלישי, 23 באוגוסט 2016

איפה הייתם כש... / היידי עפרון

באוטו שלי מתנגן השיר הבא... כל כך נכון לגבי הזכרון, שממש חשבתי שזה מתאים לבלוג שלנו.
הרי מה הארכיון אם לא אוסף ענק של זיכרונות?

תזכרי 
גימבו גיי

לא זוכר איפה הייתי כשרבין נרצח
או כשהליכוד ניצח את המערך וחיים יבין טבע את המונח "מהפך"
אני לא זוכר איפה ראיתי את אייל גולן שר בהפגנת המיליון לקנות לך יהלום
עד היום לא זוכר את המלחמה
גם לא את זו שאחריה
שומע? לא זוכר איפה הייתי כשצפיתי ביוסייאן בולט שובר את שיא העולם בריצת מאה מטר
גבר, איפה היית כשנפלו התאומים?
מה עשית כשחומת ברלין נפלה?
או כשהמשטרים של קדאפי ומובארק הופלו?
כשגילו שגלעד שליט שרד את הנפילה
בשבי החמאס
כשזכינו בפרס נובל, כשראיתם כוכב נופל בפעם הראשונה
אתם זוכרים מה ביקשתם משאלה? לא? אין מה להתנצל

יש אינספור רגעים מכוננים
בסוף נזכור כל כך מעט
אבל הי, זה רגע שננצור
והאמיני לי שיום אחד גם את

תזכרי איפה היית, בפעם הראשונה ששמעת את הלהיט "תזכרי"

לא זוכר איפה הייתי כשנחתו על הירח
כשאו ג'יי סימפסון ורומן זדורוב הואשמו ברצח
כשערוץ 24 שידר את ראפר צעיר בשטח
כשיהודה ברקן נתן נשיקה במצח
אני לא זוכר איפה ראיתי את מייקל ג'ורדן נחקק בנצח
מנצח את יוטה ג'אז מלמד אותם לקח וזוכה באליפות שישית
כשבזכות ראובן עטר מאיר נחנק וצעק - "שער"
כששעריים עלתה ללאומית
כשמוקי די פגש את נימינים
כשגשש בלש ביצע מעשים מגונים
כשג'ירפה חשדה שמיץ פטל נמר
והמגבר של פצצתי הפך פריט אספנים
לא זוכר את האינתיפאדה
כשמחבל מתאבד התקדם ל-"עד לא ידע" בחולון
כשמד"א הוזעקו לאריק שרון
כשעדה יונת זכתה ב... אירוויזיון?
כשארצות הברית בחרה נשיא שחור
כשאריק איינשטיין שר גיטרה וכינור
איפה הייתי כשמכבי לקחה את הפיינל פור?
לא יודע אח שלי תבין קשה לי לזכור

כי יש אינספור רגעים מכוננים
בסוף נזכור כל כך מעט
אבל הי, זה רגע שננצור
והאמיני לי שיום אחד גם את

תזכרי איפה היית, בפעם הראשונה ששמעת את הלהיט "תזכרי"

עוד יהיו נשיאים שיאנסו
ראשי ממשלה שינסו לטרפד מחאות עממיות שיתססו
מפורסמים שיגססו
אין דבר שלא עשו
אבל שיר כזה, ותקראו לי נאיבי
לא היה, ולא יהיה
ושווה לצרוב אותו בזיכרון הקולקטיבי

לשיר

בספר "מסע אל ממלכות פנימיות - הדרך אל בריאות שיש בה שמחת חיים" מתארת ד"ר דינה איזן את הסניפסות - לכל תא עצב יש אלפי שלוחות והוא מתקשר עם תאים אחרים דרך תחנות ממסר הנקראת סינפסות. במוחנו מספר עצום של סינפסות. היא טוענת שאם אירוע כלשהוא בחיינו לווה בהתרגשות גדולה, תיווצרנה סינפסות שלא יימחקו לעולם.
מהספר: "רובנו זוכרים היטב את לידת התינוק הראשון, הספרים שהשפיעו עלינו בילדותנו, האהבה הראשונה. לראשוניות יש חשיבות גדולה, מכיון שהיא מסמלת את לידתה של סינפסה. באם החוויה טובה, אפשר לשמוח כי זו סינפסה שתלווה אותנו לאורך זמן. באם החוויה מלווה ברגש שלילי - לצערנו, גם זו תלווה אותנו לאורך זמן"
....
"כאשר יש חוויות קולקטיביות, יש סיכוי גבוה שתופעלנה סינפסות רבות עוצמה עם זיכרון מצוין. רוב הישראלים זוכרים היטב היכן היו בזמן רצח רבין, ומרבית האנשים בעלי מקלטי הטלוויזיה יזכרו לעולם מה עשו כשראו את התמונות המדהימות של ניל ארמסטרונג מרחף על פני הירח. מאורעות אפוקליפטים כמו מגדלי התאומים נקרעים על ידי שני מטוסים, או מראות שואה (אפילו מבוימים) מעוררים רגשות עמוקים של פחד, חוסר אונים וזוועה. גם עשרות שנים אחרי המלחמה, די בתמונה של היטלר כדי לעורר אותן סיפסות של רתיעהף פחד ושנאה. אירועים קולקטיבים נוטים להירשם ביתר שאת, כיוון שאנו כנראה חולקים סינפסות משותפות".

נשמע מענין ולא ברור? תקראו את הספר, גם אז לא בטוח אם זה יהיה ברור... :-)

אז לסיכום -
איפה הייתם כשבן גוריון נאם בטקס אבן הפינה של קיבוץ גבעת חיים איחוד?
איפה הייתם ביום כיפור כשהודיעו על נפילת הבנים בקיבוץ?
איפה הייתם ביום הקובע?...
איפה הייתם כש...




יום רביעי, 13 ביולי 2016

ממלכה של מלכות / חנוש מורג


מחסן הבגדים הקיבוצי והמכבסה שלידו (בקיבוצי השוה"צ הוא נקרא הקומונה) היה מוסד, לא סתם - ממלכה.



אם מתבוננים במבנה המחסן (היום כלבולית) מזהים מיד שהתכנון מושקע, גם הפרטים של המבנה מיוחדים, כלומר למבנה הזה נתנו את הדעת.
יש בו בהחלט סממנים מיוחדים שראויים להערכה ולשימור. כמובן (בהזדמנות זו כדאי להזכיר שהשינויים החיצוניים שנעשו בו בשנים האחרונות ראויים להימחק, וצריך להחזיר עטרה ליושנה – למשל, החזרת החלונות בקומה השנייה, והחזרת הכניסה המיוחדת שהוסרה בשיפוץ, אבל לא כאן המקום לדון בכך...).



המחסנאיות ראו בתפקידן שליחות, והיו מהן שקמו לשגרת יומן כבר באשמורת ראשונה של בוקר, כי צריך להספיק לגהץ, לקפל, ועוד לפני כן לכבס. לא פעם קרה לי שבחצות הלילה עם סיום ישיבה שהתארכה עברתי ליד המחסן ושם כבר דלקה מנורה, עדה כבר הייתה ליד המעגלה.
רות פולק, שבמשך שנים הייתה הכובסת האולטימטיבית קמה במשך שנים כל בוקר בשלוש, איך להבין את זה אם לא כתחושה של אותן נשים שעשו את עבודתן כסוג של שליחות.

רות פולק

כבר דיברנו על כך שבקיבוץ של פעם היו כל מיני תפקידים שנעלמו עם השינויים בחצר הקיבוץ.
אחד מהתפקידים שדרש אישור אסיפה היה מנהלת המחסן. בהגדרת התפקיד, על פי המינוח העכשווי, היו לה הרבה סמכויות – היא קבעה מי ראוי לבגד חדש ומתי, לתפקיד היו גם השלכות תקציביות בעלות משמעות.



במבט לאחור נדמה לי שהיום קוראים למוסד כזה מפעל, אלא שאז ראו בענף המחסן ענף צרכני, ושני המינוחים הללו לא בדיוק הולכים יחד.

את עבודת הנשים במחסן לא תמחרו, ובדרך כלל למחסן הגעת אחרי שמיצית את שנות התפרנסותך בענפים מכניסים.
הוא שאמרנו, המחסן, כביכול לא יצרני... אלא שכבר אז, ובטח היום, אנחנו מבינים שעבודה היא עבודה, ועל עבודה כזו ועוד איך שמשלמים – זאת אנחנו מבינים היום... ואם כך, הרי שבצוות היו הרבה חברות שזו הייתה הקריירה השנייה שלהן, ובה הן עשו חיל לא פחות מבראשונה, ולא רק זאת, אלא כאן הן התמידו עד יומן האחרון.
אז לא דיברו על פנסיה, והעבודה הייתה חלק אינטגרלי מסדר היום של החברים. כי מה עושים בבוקר, אם לא הולכים לעבוד. בין הקשיים הגדולים שהעמידו השינויים בפני החברים היה המעבר לחיי פנסיונר. לוקח זמן לאדם ולחברה להיערך ולהפנים שיש קריירה גם אחרי סיום העבודה והתחלת הפנסיה.
חברה שמבינה שההתמודדות הזו היא לא מובנת מאליה, תמצא גם דרכים להעשיר את חיי הפנסיונר. ומכאן, אתם גם מבינים, שלא היה אושר גדול לחברה העובדת מלדעת שאת נחוצה במקום עבודתך. ובדרך כלל מקום העבודה היה המחסן.
ההדגמה הטובה ביותר לכך נמצאת באלבום שמספרו 55 ברשימת אלבומי הארכיון. יש בו מאגר יפהפה של כל החברות שעבדו במחסן באותה תקופה, והן רבות ובגילים שונים. המחסן היה טוב לא רק בגלל שכאן מצאת את מקומך אחרי שסיימת קריירה אחת, אלא כאן יכולת להיות נחוצה אם היית בשמירת הריון, או אחרי לידה או מחלה – בקיצור, המחסן היה מפעל מעולה – איך לא ידענו את זה אז?... הצוות היה גדול, ובראשו היו כמה מנהלות, לרוב הן היו וותיקות.
יותר מאוחר נמסר השרביט גם לצעירות יותר. זה קרה אחרי שאלזה פרטיג העבירה את התפקיד לרביבה שמיר. כנראה שהן התחילו להכיר בעובדה שגם בין הצעירות יש כאלו שאפשר לסמוך עליהן...



חשוב להוסיף כאן שהמחסן היה מפעל גם מבחינת מורכבותו – הוא היה ממש קומפלקס. הוא כלל את המכבסה, את המתפרה, את מחסן הילדים, וגם את חדר המכירות, שברבות השנים הפך להיות ממש חנות. בסוף שנות השבעים ובשנות השמונים כשהאוכלוסיה הייתה בשיא גודלה כי נוסף דור שלישי, והדור הראשון עדיין היה בשיא פעלו, נוספו לו גם אגף הגיהוץ (היום הוא המחסן הפעיל במתכונת מצומצמת), ונבנתה הקומה השנייה שכללה גם מתפרה מיוחדת לילדים, שלידה פעלה גם מתפרה סלונית לא קטנה, ומתפרה לוילונות. מפעל או לא?...


בניית קומה שניה 1965

אני רוצה לתאר לכם קצת את המקום מבפנים:
כשנכנסת למחסן הבגדים בשנים היפות שלו ראית משמאל שולחנות בגדלים וסוגים שונים. חלקם שימשו לקיפולי הכביסה שהגיעה תמיד מקופלת טיפ-טופ לתא של החבר, ובחלקם היו שולחנות שעליהם עמדו מכונות תפירה שונות.



ממול הכניסה היה חדר המנהלות שבו הייתה מכונת הסימון, זו הייתה ממלכתה של שרהלה ברשלום, שנדמה לי שהייתה מן המחסנאיות המעטות שגם בקריירה הראשונה שלה הייתה מחסנאית. היא חלשה כל שנותיה על סימוני הבגדים, בכל אופן מהרגע שקיבלו את המכונה שהדביקה מספרים וחילקו אותנו לקטגוריות שונות על פי הצבע, מי לבז', מי לכחול וכו'.
עד אז היה החבר אחראי לרקום בעצמו את המספר שלו בחוט אדום, אני משערת שאלו שלא ידעו לרקום עשתה להן את המלאכה אחת המחסנאיות (שרהלה?) ואו אמא, או החברה...

שרהלה ברשלום

ועוד אנקדוטה, אם כבר מדברים על מספרים רקומים. היום אני יכולה להתרגש כשאני רואה בגד (בדרך כלל זו מפה או סדין) שבפינה שלו יש מספר, אני יכולה לקטלג אותו לתקופה אליה הוא שייך. ואם אתם רוצים – עוד דבר מעניין ששייך למספרים – הייתה כאן הפרדה מאד ברורה בין נשים לגברים – נשים היו במספר זוגי, גברים לא-זוגי. לא על פי משפחה, הבנתם? בקיבוץ הישן התא המשפחתי לא היה מוסד מאד מקודש... אני עד היום זוכרת שהמספר של אמא שלי היה 140, והמספר של אבא 99 – אני מקווה שאני לא חושפת סודות אישיים, מעניין אם גם ביניכם יש כאלו שזוכרים את המספר של הוריהם?...



ונמשיך בתיאור החלל: מימין היה החלל כולו מוקדש לארונות התאים של החברים. בשנות הגאות הכלכלית הוחלפו הישנים בחדשים. מושקעים. שריד להם ניתן למצוא עד היום במולהלול – ארון שבו תלו את החולצות המגוהצות – עם המספרים על פי הצבע (אתם מוזמנים לבוא ולהסניף קצת נוסטלגיה).

מלכה קורנשטיין במחסן, ליד המעגלה - מגהצת סדינים ומכנסיים במכונה המיוחדת

חלוקת העבודה בין כל החברות הייתה ברורה – מי מקומה ליד מכונת התפירה, מי מגהצת ביד, מי במעגלה, מי מחלקת לתאים ומי מקפלת את המגבות והבגדים. ללמדך, שגם כאן מתמקצעים – ואם נפרט קצת יותר אין לכם מושג עד היכן הגיעה ההתמקצעות. היו כאלו שהיו מומחיות בתיקוני גרביים (גיטה, למשל), היו כאלו שהתמחו בתיקוני צווארונים (אולגה בנאי שבכלל הייתה תופרת מקצועית שתפרה לנו את כל בגדינו בבית הספר). והיו כאלו שמקצוע שלהן היה ליד המעגלה (מלכה קורנשטיין).
להזכיר את כולן קשה, בלתי אפשרי, אבל התמונות עושות עמנו חסד. כאן כולן מונצחות באופן החי ביותר שניתן, תודה לך, אלי ורפל.

ועוד לא דיברנו על מחסן הילדים, שבינו למחסן החברים הייתה הפרדה מוחלטת.
הצוות של מחסן הילדים היה מאד מגובש, גם של החברים, וכשרצית לדעת מקורה של רכילות מסויימת, לרוב, הייתה התשובה – מהמחסן. כי מה כבר עושים כשיושבים במעגל מול שקי כביסה של הפעוטונים והגנים ומשליכים לשק בשיטת הקליעה לסל את המכנסיים והתחתונים,  אם לא לרכל?...

מימין לשמאל: קלרקה כפרי, ניצה ברוך, ציפי שניר, שושה שינדלר, חיה בן ארצי,
פרידל שקדי, שרה הלברשטט, אדית רט, יהודית דוד, בלה ורפל
תחילת שנות ה-60
לקח לנו הרבה זמן לחכות למחקר של אורי בית-אור שהוכיח לנו שלרכילות בקיבוץ יש תפקיד חשוב, עד אז החשבנו את הרכילות כמכה, חבל שהן לא היו יכולות לדעת שהיה להן תפקיד חשוב בהעברת המסרים בחברה...

יהודית דוד במתפרה 

במתפרה לתפירה סלונית - אסתר עופר, מרים מוהר, אסתר פינק

ואפשר להמשיך ולהיזכר עוד ועוד, אבל אי-אפשר שלא לדבר בהזדמנות הזו גם על התפקיד של התופרת. היו תופרות קונפקציה והיו תופרות בסלון. לסלון נכנסת רק אחרי שהפכת להיות חברה והגיע לך תפירת קיץ ותפירת חורף, ושם בדרך כלל הייתה לך תופרת קבועה משלך  - מרים מוהר, אסתר פינק, או דליה לידר וחברות נאמנות שעזרו לידן – גרטה יחיאלי ושושנה גרינשפן. התופרות במתפרה הגדולה היו רבות, נזכיר כאן את יהודית דוד שהייתה הראשונה שניהלה לאורך שנים את המתפרה, והוציאה תחת ידיה גזרות לכל הגילים ולכל הצרכים – חלקן שמורות עד היום בארכיון. לידה עבדו חברות רבות – חלקן בגימורים שונים, וחלקן בתפירת מצעים ועוד, ולאורך כל הדרך איפיינה את עבודתן המסורה – הדייקנות והגימורים המושלמים.

ברטל ויקטור


אין, ולא יכול להיות כאן סוף, כי כשמתחילים לא יכולים לסיים ולספר בשבח כל אותן נשים שעשו את עבודתן קודש, אולי באמת צריך לעשות עימן חסד ולהגיד להן, גם אם הן כבר לא שומעות, עשיתן מפעל גדול! הייתן גדולות וחבל שלא תמיד ידענו להגיד זאת בקול רם – תודה!!

וגם לקינוח שיר על מחסן הילדים: של ארנון לפיד
ובלדה של יהודית דוד


גיטה מדיני

Album55_ במחסן בגדים שושנה בוכהולץ

קלרקה כפרי

דבורה צנגן

יום ראשון, 5 ביוני 2016

רותי חי בארכיון

רותי חי עובדת איתנו כבר זמן מה על פרויקט של הקלדת תוכן העניינים של "בתוכנו".

אמנם העלונים של "בתוכנו" סרוקים, וניתן לחפש בכל אחד מהם בנפרד אבל לא ניתן לעשות חיפוש על כולם. אז בשלב זה אנחנו גם מקלידים את תוכן העניינים (עד שהטכנולוגיה שלנו תשתפר וזה לא רחוק...).

רותי, קודם ספרי לנו קצת על עצמך
נולדתי בכפר סאלד והגעתי בגיל שנתיים לקיבוץ. מאז אני בקיבוץ... נשואה ליוסי חי. התחתנו בל"ג בעומר בשנת 1977. עבדתי בעברי אפילו בארכיון... עם דינה שפריר. אז עכשיו העבודה בארכיון זה סגירת מעגל.

לפני שעבדת על תוכן העניינים של "בתוכנו" האם היה לך ניסיון במחשב?
 הייתי נכנסת למחשב אבל לא עובדת ממש.

מה למדת מהעבודה בארכיון?
למדתי להקליד מהר... וזה הוריד לי גם קצת את ה"מתח" מהמחשב. היו פעמים שהיו טעויות במקור ואז התלבטנו יחד מה בעצם היה אמור להיות כתוב במקור. לפעמים היו קוים אדומים מתחת למילים - מה שאומר שהמילון של התוכנה לא מזהה את המילה, ואז לא ברור אם זו טעות במקור או שהמילון לא מעודכן דיו.

מה לגבי החומר שהקלדת?
חלק מהדברים עוררו בי זכרונות וזה היה נעים להזכר בעבר.

מה היה קשה?
הייתי צריכה לשים לב מאד לפרטים. מאד השתדלתי... פעם חשבתי שמחקתי הכל ונלחצתי, ובאמת הייתי צריכה להקליד שוב חלק, וזה קצת מתסכל. חלק גם היה קשה כמו ההקלדה על איתן רותם ועופר פניגר.

אילו תכונות צריך בשביל העבודה הזו לדעתך?
הרבה סבלנות! יחס להכל...

ועכשיו את מוכנה לעבור לסריקות?
כן, משתדלת

יופי רותי נתנפל על הסריקה!


הנה דוגמה למה שרותי הקלידה:

תוכן עניינים "בתוכנו" 1980-1989

יומן מס' 519 – 4.1.1980 / ט"ו טבת          1980 (איור)
לוח שנה
הלכה למעשה/ משולחן המזכירות/ במועצה/ באסיפה
סיכום תוכנית השקעות צרכניות תשל"מ
"מפי עוללים ויונקים" "סדר עוז" – פרוטוקול שיחות סיכום של י"ב עם חנן שפע.
משדה ומגן/ לאור המצב – גדעון בר שלום
החשמל, החשמליה והחסכון באנרגיה – יוסי ברוך
מה נשמע באולפן – יונה לנדסברג
לגעת ברוח/ "חנוכה שפיל" – אליעזר ארזי
מתיק המכתבים-/ - עמוס רשבם
זעקת רכזת התרבות – פינדה
חייה של רות קרול – צביה (קרול)
מה בארכיון?/ - שלמה דרך, בעלון ג"ח מאוחד
נכון, יש להפסיק את האלימות המילולית! – א.ל.ר./
אלימות נעלמה – גרשון שפע
נר זכרון
דברי הימים
דף איורים (שלמה ברגר)
דף – " על כל וואט!"             עמ' 29

יומן מס 520 – 25.1/ ז' בשבט        
חנה נבון נפטרה – סימה/ שלומית גר'
ההדרים - עזריה אלון
הלכה למעשה/ / משולחן המזכירות/ באסיפה
שיחות סיכום עם י"ב (המשך) – עם חנן ש' ומורדי
ציונות – אליעזר ארזי
לגעת ברוח/ עם סיום תפקיד – חנוש
בעקבות מאמרו של אליעזר ארזי "חנוכה שפיל" – גדי ענבר
כל מה שרצית לדעת על מצב הנח"ל - - מ' יצחקי (בשם מחל' ההכשרות)
זה כואב לי – מרים צ'רבנקה
הערה – מורדי
בהמשך למאמרים על ספורט בג"ח – יפתח לב-רון
זכרון/ 10 שנים לנפילתו של ישראל בר-לב ז"ל – ליקטה זאבה
פינת הסריגה – מרים ארזי
דברי הימים                                                      עמ' 26


ואל תשכחו להיכנס לתאריכון החדש שלנו - לתאריכון




יום שני, 2 במאי 2016

הרהורים על בית וינה - 1964 / אלכס קסטן

הטקסט הבא פורסם גם בעלון החודשי אבל בקיצור. הנה הגרסה המלאה:
ההחלטה החשובה לסיים את בניית בית וינה בכספנו, עשויה לשנות את יחס החברה למפעל חשוב זה ולחזק את הרגשת אחריותה כלפיו. עד כה היה זה בנין שניתן לנו, מעין מתנה, מעטים הצטרפו או צורפו לחוג שקבע פרטי צורתו ודרכי ביצוע.
ההחלטה עוררה בי הרהורים על גיבוש התכנית, על תוצאות התכנון, על ערך הבית בשביל החברה ועל אפשרויות השלמת המפעל.
מלכתחילה עמדה השאלה החשובה: למה ישמש האולם? ברור היה שעליו לשמש מטרות רבות: להוות מקום כינוס לאירועים חברתיים, מסיבות ומופעים. מלכתחילה חיפשו יעדים רבים  בשטחים שונים של פעולות החברה.
בתחילה הוגשה תכנית ענק - אולם בן 3000 מקומות – מלוות הסברים. לכמה ועידות וקונגרסים צריכה גבעת חיים לדאוג. התכנית המעובדת הופיעה, ולא מעט וויכוחים התנהלו סביבה. בתכנית השנייה הופיע מבנה תת- קרקעי, אולם ויד-זיכרון למשהו.
בתכנית השלישית והאחרונה תוכנן אולם, כחלק ממרכז חברתי, בשכנות בית התרבות ואז ביניהם רחבה מרוצפת. ליד האולם – מבנה נוסף לפעולות חברתיות שונות.
הוויכוחים המייגעים בתקופה זו היו בעיקר על מימדיו של הבניין ועל ייעודו. היו חברים שדרשו גודל מכסימלי, והצביעו על הצורך לערוך בו את סדרי הפסח ומסיבות גדולות אחרות, ליד שולחנות ארוכים-ערוכים וכן ועידות, פעולות אזוריות, הופעת תיאטרונים עבור המשקים השכנים ועוד.
היו חברים שהיו בעד גודל מינימאלי, דרשו להתחשב בפעולות החברה בלבד, המחייבות מסגרת נאותה. הועלתה בוויכוחים הדעה שמוטב לבנות אולם קטן יותר, שבמסיבות המוניות יתמלא עד אפס מקום ומעבר לזה, וישרה בצד האי נוחות הקשורה בכך, הרגשה טובה שלאסיפת-עם רבתי.
היום עומד הבניין על תילו. אפשר להגיד כך גם מבחינת העמדתו בטופוגרפיה של יישובנו. צורתו רבת רושם. הרעיון הארכיטקטוני מבטא מעין אוהל – ביטון גדול.  האולם נאה מבפנים ומבחוץ. חיתוכו אורגינאלי, בהיותו חפור בתוך הקרקע ומתרומם על ידי כך לגובה מינימאלי ולממדים המתאימים לסביבתו. הטיפול בקירות פשוט ומעניין והשקיפות תהיה מוצדקת יותר  כשיהיה גינון מטופל סביבו. בהמשכו, אפשר להגיד מאחוריו, או לפני שעריו – הרחבה המרוצפת, בינתיים בצורתה הגולמית.
האולם עדיין עומד בעירומו, ללא ציפויים, ללא במה סגורה, ללא צבע ותאורה.  מדאיגה בעיית האקוסטיקה, והשאלה היא אם ללא השקעת אמצעים טכניים מסובכים יהיה האולם שימושי, הן לתיאטרון והן לשמיעת נאום ולמסיבות עם. כמובן שבדיקה זו אפשרית רק בשלב מוגמר, אחרי שיתווספו ציפויים, חומרים מחזקים,  מעשירים ומווסתים את הקולות.
אמנם גם בצורתו הארעית משמש האולם זה שנתיים למסיבות שונות, הוא עובר כעין הרצה, ומי שרגיש לממדים ועיניו מאומנות לראות גם בחלקו – את המוגמר, יכול להעריך גם כיום חשיבותו וערכו: ויתכן שהערכה זו יכולה להדריך את המשך העבודות בבניין ולסייע בהכוונת השלמתו.
האם הושג  הרצוי לנו? השאלה העיקרית היא - אם אמנם הוקם אולם שאפשרויות השימוש רבות? והכוונה אינה רק כמותית אלא גם איכותית: האם משמש האולם גם מסגרת נאה לתפקידים השונים שעליו למלא?
חושש אני שבכך לא הצלחנו, כפי שיכולנו להצליח. ותחושת החברים, אם כי אינה ברורה כל צרכה, מאשרת כנראה השערה זו. ברוב המסיבות ופעולות החברה, שהתקיימו בתקופה האחרונה - והיא הייתה עשירה  בפעולות מעל הרגיל, לא נמשכו המארגנים לערכם באולם.
הופסקו כמה ניסיונות לחוג באולם מסיבות – חגים, להשמיע קונצרטים המרכזים קהל  מובחר  וכן הרצאות ומופעים של בודדים ואזכרות. מעדיפים את חדר האכילה, למרות אי-התאמתו  המובהקת ורהיטיו המפריעים.
במסיבות שונות הובלטה הרגשת ריקנותו של האולם וריחוק המציגים מן הקהל, שבדרך כלל  אינו מסוגל למלא את האולם אלא בחלקו והוא בוחר, משום מה, דווקא את הקטעים המרוחקים.
מסיבות של כל העם, כפורים, לא התאקלמו כאן. והצגות הקולנוע – עבורם בוודאי לא היה  צורך באולם כה גדול. כשלון גדול ראשון אני רואה בכך שאת אסיפות החברה נצטרך תמיד לקיים בחדר האוכל. הסדר אטוויסטי ובלתי הולם. וזו הרי הפגישה הסדירה והקבועה של החברה.
אין בדעתי להשחיר את התמונה. נכון שהיו הרבה מסיבות נאות בבית וינה, ונקווה שתרבינה שמחותינו. אולם רוצה אני להבהיר, שמספר קטן של מסיבות חייב באמת שימוש באולם כה גדול , מעובדה זו נובעות מגרעותיו.
הוא מתאים למסיבות המרכזות מספר רב של אורחים מבחוץ, הוא מתאים לסדרי פסח ולמסיבות  כגון אלו, אבל אני שואל את עצמנו כמתכנני סדרי החיים שלנו: מה יהיה אחרי שנבנה את חדר האכילה שלנו – וזה יהיה מחר או מחרתיים -  ובו כמובן יתנהלו סדרי פסח  ושאר מסיבות שתהיינה ערוכות כמנהג הננקטים עם סעודה ליד שולחנות? ואז ניווכח שהיה מיותר המאמץ  להתאים את האולם לצורה זו של מסיבות ולסבך תכניתו.
אין בדעתי לזלזל בעובדה שיש לנו ה י ו ם  אולם למסיבות אלו, אלא תוהה אני על השאלה, אם התכנון שלנו היה מחוכם, אם בררנו בין היעדים השונים עבורם ביקשנו משכן ומסגרת  - את אלה הנכונים והחשובים, האם השיגה החברה תמורת ההשקעה הגדולה את המכשיר רב התועלת  שביקשה.
מבני החברה, דינם כדין כליה ורהיטיה. בהתאמתם לצרכים, הם מסמלים את  כושרה לארגן את עצמה ואת פעולותיה החברתיות. בסגנונם - הם מסמלים את כושרה לגלם דמותה. מציאת קנה-המידה הנכון היא הבחינה הראשונה של תכנון נכון ויהיה זה תכנון של יחידים או תכנון קולקטיבי.
השאלה אינה צריכה להעסיק אותנו מבחינה אקדמית. היא מעשית ורבת תוצאות. ההשפעה בין החברה ובין מבניה היא הדדית ופועלת בשני הכוונים. החברה בונה את מבניה – אבל אלה  משפיעים על צורת פעולותיה, מעניקים סגנון וטעם לחיים היומיומיים והם עשויים לבסס ולהגביר את הרגשת הייחוד וגאוותה של החברה.

לב היישוב - מרכז חברתי תרבותי
לגבעת חיים אין עוד מבני-חברה רבים. אין מוסדות תרבות מובהקים. כספריה פתוחה וחדר- קריאה שקט, חדרי עיון ולימוד, אין חדרים לפעולות המוסדות ואין מקום לכינוס האסיפה. כך הפעולות מתנהלות במקומות בלתי מתאימים ובמפוזר, כך שאינם מורגשים.
איננו יכולים להתגאות בזה שקיימים שני מוסדת תרבות וחברה מסודרים - האחד המועדון והשני האולם הגדול. החסר מדאיג, מדאיג מאד. לא יתכן שהחברה לא תושפע מכך שלמעשה אינה מחזיקה ומפתחת מוסדות תרבות והשכלה בכלל, ומקדישה, במשך שנים רבות, את כל מרצה ואת כל תקציב הפיתוח בשטח זה למפעל אחד, שיוסיף לה יוקרה אבל לא יהיה כלי שימושי  די הצורך.
הישג חשוב הוא שבית-וינה נבנה במרכז וליד המועדון ונמצאות בשכנות רזרבות מספיקות להשלמת המרכז.
על ריכוז כל מוסדות החברה, על יצירת "לב-היישוב", דובר לפני שנים בדיונים על בניית הנקודה. ההצעה הייתה לבנות את כל מוסדות החברה בקומפוזיציה ארכיטקטונית רצופה. מדובר על חדר האכילה, על מבני תרבות והשכלה, על מזכירות, חדרי ישיבות וכו'. ועל מבנה לאספקה קטנה ולצרכים יומיומיים דומים.
אז הועלתה גם ההצעה בדבר רחבה מרכזית קטנה, מרוצפת ומוקפת מבנים, המהווה חלל נוסף, אולם בלי גג. מוטיב זה עדיין לא קיים בקיבוצים, אבל הוא ידוע באזור הים התיכון, וקיים בכל הגדלים: מכיכר עירונית סגורה ועד ל"פטיו" של בית משפחה. אפשר למצאו למשל בעכו העתיקה  בכל הווריאציות.
רוצה אני להגיד שהרחבה שלנו טרם נולדה. השטח המרוצף קושר בינתיים שני מבנים שאין דמיון ארכיטקטוני ביניהם ומשמש לחצייה בין מרחקים בלתי מוגדרים מצד אחד לקראת העלייה על  הגבעה, מצד שני - מדרגות פאר לקראת – המטבח.
הרחבה בצורתה המבוקשת תהיה קיימת כשנכוון בניה להשלמתה. והצעתי היא לחתור לקראת זה בהחלטיות. ע"פ הצעה רעיונית שהועלתה בזמנו, יש להעמיד מבנה ארוך מצידה הדרומי של הרחבה, בו ימצאו ספריה, מוסדות תרבות וחדרי ישיבות, ויתכן גם המזכירות. המבנה יסגור את הרחבה מצד זה, אבל ייתן עם זאת מעבר מוסדר אל העלייה הטופוגרפית. הוא ישתרע במקביל למועדון, עד קצה הרמה במערב.
מצד צפון קיים המורד הטופוגרפי אל השטח שלפני חדר-האוכל והמזכירות. הצעתי היא ליעד שטח זה לחדר האוכל שעתיד לקום. מה יתרונות הצעה זו?
תבוצע בזה קודם כל סגירת הצד הצפוני של מערך המרכז החברתי ויצורף בצורה ארכיטקטונית ברורה מבנה חשוב.
יתרונה של ההצעה – בריכוז, בקרבת המבנים השכנים, בעיבוד הארכיטקטוני של קרבה זו.
חדר האכילה יעמוד במפלס יותר נמוך, מבחינת הערכת המבנים המהווים את המרכז, יש ערך  לעובדה ש"עולים" מחדר האכילה לבניני התרבות. למדרגות הפאר תהיה מטרה גם כלפי מטה, הסיסטמה הארכיטקטונית תיסגר. גם מבחינה פונקציונאלית נראית ההצעה: הקשר אל המטבח תקין, המטבח עצמו יעלם מעינינו ויידחק החוצה.
ההצעה הזו מועלית עכשיו, כדי לאפשר תכנון סדיר - גם בשלבים האקטואליים של עיבוד סביבות האולם. ואשר לבנין המועדון – יהיה צורך לשפצו לשנותו. הספרייה תצא, הכניסה למועדון תהיה דרך הדלת הקיימת מצד דרום והדלת הצפונית תחוסל. אפשר יהיה לסדר דלפק בנוי ואת כל אביזרי הבישול להעביר לחדר הכניסה.
כדי להשוות צורת הבית למבנים נוספים, מציע אני להרים את הקירות החיצוניים של הבניין ולהעלים בזאת את גג הרעפים ואת הגמלון.
הרחבה כשתהיה סגורה מכל צדדיה במבנים, תקבל את ממדיה האמיתיים ותתחיל לחיות. אבל היא תצטרך לקבל גם את רהיטיה, ואין ספק שגם בעניין זה נוכל לתכננה ולכוונה כבר היום  לקראת המצב הסופי.
יש מקום לעצים מתאימים במקומות מובחרים (אגב, קיימת הצעה גם לנטוע עץ בתחום המדרגות) ויש כאן מקום לרהיטים ממש: ספסלים, עמוד למודעות, פנסים ומעשי אומנות ופסלות. אלה צריכים להתרומם בצורות מעניינות - כגושי בטון מן הרחבה ולהוות גורם בחלוקת השטח וארגונו. וייוצרו מקומות, שטחים ומוקדים שיבקשו לצרף אליהם או לכסותם במעשי אומנות שבחלקם בוודאי יהיו מעשה ידי חברינו.            

עבודתו המפרכת של סדרן הסדר / יורם פארן

בפייסבוק פרסמנו מצגת שעשתה אחת המתנדבות שלנו על פסח לאורך השנים.
בתמורה קיבלנו את הסיפור הנפלא של יורם פארן המתייחס לתמונה מעלה.

וכך יורם מספר:
בערב פסח פורסם שבנען יתקיים הסדר הגדול בעולם עם 1200 אורחים.
בגבעת חיים בשנת 1987 (אם זיכרוני אינו מטעני), התקיים בח"א סדר ובו 1250 אורחים. עד אותה שנה הגבילו את הזמנת האורחים לפי שמות משפחה, שנה אורחים למשפחות מ - א' עד י'  ושנה מ - כ' עד ת'.
באותה שנה הורידו את המגבלה וזו הייתה התוצאה. באותה שנה פעם ראשונה עשיתי את סידור המקומות לסדר.
שמעון הישראלי שעשה זאת במשך כמה שנים לפני, אמר לי שאין טעם להתחיל לערוך את סדר הישיבה בחג, לפני הערב שלפני הסדר כי עד אז אנשים משנים את כמות האוכלים.
התחלתי בעשר בערב יום לפני הסדר, ועבדתי רצוף עד עשר בבוקר של היום למחרת כלומר יום הסדר. תורני העריכה של הסדר שלחו את נירה מספר פעמים שתודיע לי שהם חייבים את הסידור כדי לסמן את המספרים על השולחנות.
מכיוון, שרק החל משעה 11 בבוקר החברים קיבלו את הפתק עם מקומם בסדר, זה היה חייב להיות עם אפס טעויות.
בהרשמה חברים התבקשו לרשום על יד מי הם רוצים לשבת. כך נוצרו "חמולות" של 70 איש, למשל משפחת  הורוויץ או משפחת שפע.
עם החמולות האלה הייתה בעיה קטנה, כי באמצע חדר אוכל היו חמש שורות של שולחנות של 70 מקומות. כמובן שהקשר בין שתי קצוות השולחן היה רופף למדי, אבל הם נרשמו שהם רוצים לשבת אחד על יד השני.
ניסיתי להתחשב גם בשיקולים חברתיים למשל לא להושיב אנשים שלא מדברים אחד עם השני על יד אותו שולחן, וגם בתוך "חמולה" להושיב סבים ע"י בניהם, ומשפחות של חברים אחד ע"י השני.
וכן בשנים הבאות מי שישב במקום לא טוב בשנה שעברה, ישב השנה במקום יותר טוב.
בשנים הבאות קטן מספר המשתתפים. ולאור ניסיוני הקצתי לכל "חמולה"  שולחן והם קבעו לבד מי ישב על יד מי.
כשמספר המשתתפים ירד מתחת לאלף עשיתי בשולחנות הארוכים הפרדה סמלית של כחצי מטר בין משפחה למשפחה. בהמשך ניר ארזי הצטרף אלי ויחד עשינו את עריכת מקומות הישיבה בסדר.